מעשה ברבי נחמן בר יצחק שהיה לו תל עפר בתוך שדהו; העמיד פועלים לסלק את התל. כשהם חופרים בו, עד שקפץ אדם אחד מתוך התל והיה יושב ומתנודד [ואומר: "הגיע זמן תחיית המתים!"].

מיד רצו הפועלים והודיעו לרבי נחמן. בא ומצאו; אמר לו: "מי אתה?"

אמר לו: "מת אני מן העולם הזה שאתה חי בו; מפני מה ציערתני וסילקת העפר ממני?"

אמר לו: "רבי, לא הייתי יודע שאתה ישן בו."

ואמר לו: "רבי, מפני מה היית אומר: הגיע זמן תחיית המתים? וכי כבר הגיע זמן תחיית המתים?"

אמר לו המת: "עד כאן לא הגיע, אלא לפי שהרגזתני והעמדתני ממקומי קודם זמן, לפיכך אמרתי, כדי שתבין."

אמר לו: "רבי, אתה אמרת שמת אתה – ומת אינו מרקיב?"

אמר לו: "ולא קרית ספר משלי? לא כך אמר שלמה בחכמתו: 'חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה' [משלי יד, ל]. אני מימי לא עמדתי על מידותי ולא היה בלבי קנאה על חברי; ולא עוד אלא מימי לא סיפרתי בבית הכנסת ולא בבית המדרש, אלא כיונתי לבי ואזני לשמוע דברי תורה, לקיים מה שנאמר: 'ושומע לי ישכון בטח'." [שם א, לג].

אמר לו רבי נחמן: "רבי, רצונך אבנה לך קובה ותישן בה?"

אמר לו: "אל תנידני ואל תזיזני ממקומי, לפי שברשות קברוני; אלא החזר העפר שסילקת למקומו והניחני עד שיקיים הקדוש ברוך הוא דברו לנו: 'וידעתם כי אני יי בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי'." [יחזקאל לז, יג].

מיד עשה לו כמו שציוה והניחו.

והיה רבי נחמן מתעצב ומצטער כל היום כולו ואמר: אוי לי, שמא הרגזתי לאותו צדיק בחזירת העפר. באותו לילה ראה בחלום, שהיה המת ישן בארון חדש וזיו פניו מבהיק כזוהר הרקיע והוא קורא פסוק זה: 'אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי!' [משלי ח, לד]. מיד נתן שבח והודיה לפני הקדוש ברוך הוא שמשלם שכר טוב לחסידיו. יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שאינו מקפח שכר כל בריה!

ומה זה בשביל שניהג עצמו בשתיקה ולא היה עומד על מידותיו, כך שילם לו הקדוש ברוך הוא – הרגיל בתורה ומגדל בניו לתלמוד תורה ומהלך בענוה ובגמילות חסדים, על אחת כמה וכמה!

להלן הנוסח המובא בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנב, עמודים א-ב

ואמר רבי יצחק: קשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר: אך בשרו עליו יכאב. (איוב יד) אמר רב חסדא: נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה, שנאמר ונפשו עליו תאבל. וכתיב: ויעש לאביו אבל שבעת ימים (בראשית נ).

אמר רב יהודה: מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודה לא היו לו מנחמין, כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה, ויתבי בדוכתיה. לאחר שבעה ימים איתחזי ליה בחילמיה דרב יהודה, ואמר ליה: תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

אמר רבי אבהו: כל שאומרים בפני המת יודע, עד שיסתם הגולל. פליגי בה רבי חייא ורבי שמעון ברבי; חד אמר: עד שיסתם הגולל, וחד אמר: עד שיתעכל הבשר. מאן דאמר עד שיתעכל הבשר – דכתיב: אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל (איוב יד). מאן דאמר עד שיסתם הגולל – דכתיב: וישב העפר על הארץ כשהיה (קהלת יב) וגו'.

תנו רבנן: והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת יב) – תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה – אף אתה בטהרה. משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו. פקחין שבהן קיפלום והניחום, בקופסא, טפשים שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה. לימים ביקש המלך את כליו, פקחין שבהן החזירום לו כשהן מגוהצין, טפשין שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פקחין, וכעס לקראת טפשין. על פקחין אמר: ינתנו כלי לאוצר, והם ילכו לבתיהם לשלום. ועל טפשין אמר: כלי ינתנו לכובס, והן יתחבשו בבית האסורים. אף הקדוש ברוך הוא, על גופן של צדיקים אומר: יבוא שלום ינוחו על משכבותם (ישעיהו נז) ועל נשמתן הוא אומר: והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים (שמואל א כה). על גופן של רשעים הוא אומר: אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיהו מח) ועל נשמתן הוא אומר: ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע (שמואל א כה).

תניא, רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, ושל רשעים זוממות והולכות, [ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם, ומקלעין נשמתן זה לזה], שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. אמר ליה רבה לרב נחמן: של בינונים מאי? – אמר ליה: איכא שכיבנא לא אמרי לכו האי מילתא. הכי אמר שמואל: אלו ואלו לדומה נמסרין, הללו – יש להן מנוח, הללו – אין להן מנוח. אמר (ליה) רב מרי: עתידים צדיקים דהוו עפרא, דכתיב: וישב העפר על הארץ כשהיה (קהלת יב).

הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן, נחר בהו רב אחאי בר יאשיה. אתו ואמרו ליה לרב נחמן: נחר בן גברא. אתא ואמר ליה: מאן ניהו מר? אמר ליה: אנא אחאי בר יאשיה. אמר ליה: ולאו אמר רב מרי: עתידי צדיקי דהוו עפרא? אמר ליה: ומני מרי, דלא ידענא ליה! – אמר ליה: והא קרא כתיב וישב העפר על הארץ כשהיה? אמר ליה: דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי, דכתיב: ורקב עצמות קנאה (משלי יד) כל מי שיש לו קנאה בלבו – עצמותיו מרקיבים, כל שאין לו קנאה בלבו – אין עצמותיו מרקיבים. גששיה, חזייה דאית ביה מששא. אמר ליה: ליקום מר לגוויה דביתא! – אמר ליה: גלית אדעתך דאפילו נביאי לא קרית דכתיב וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם יחזקאל לז. – אמר ליה: והכתיב: כי עפר אתה ואל עפר תשוב! (בראשית ג) – אמר ליה: ההוא – שעה אחת קודם תחיית המתים.

(ג, קיט-קכ). גסטר, סי' קעה (בבלי, שבת, דף קנב, ב); שלושה ספרים נפתחים, 28; רב פעלים, 30. – ש"א, 190 (סי' 8). ב"י ב, 162-160, 348, 365. (=סי' 106). צפונות, קפו ("שוכני עפר").