סיפור ראשון (מעשה ברבי עקיבא)

מעשה ברבי עקיבא שהיה מהלך בבית הקברות. ופגע בו אדם שחור כפחם והוא טוען עצים על כתפו והיה מרהיט בהם כסוס. גזר עליו רבי עקיבא והעמידו בדרך; אמר לו: "בני, מה לך בעבודה קשה זו? אם עבד אתה ואדוניך נותן עליך עול זה, אני פודך ממנו ואני אוציאך לחירות; ואם עני אתה, בוא ואני אעשירך."

אמר לו: "הניחני, אדוני, שאיני יכול לעמוד."

אמר לו: "מבני אדם אתה או מן המזיקין?"

אמר לו: "אותו האיש מת הוא ובכל יום משגרים אותו לחטוב עצים ושורפים אותו בהם."

אמר לו: "בני, מה היה עסקך באותו העולם שבאת ממנו?"

אמר לו: "גבאי המס הייתי, והייתי נושא לעשירים והורג לעניים; ולא עוד אלא שבאתי על נערה מאורסה ביום הכיפורים."

אמר לו: "בני, שמא שמעת שיש לך תקנה מאותם הממונים עליך?"

אמר לו: "אדוני, אל תעכבני, שלא יהרגוני הממונים עלי, שכן בעלי פורעניות עושים. ואין לאותו האיש תקנה. אלא שמעתי מהם [נ"א: מאחורי הפרגוד] דבר, שלא אוכל לעשותו, והיו אומרים: 'אם היה לו בן עומד בתוך הציבור ואומר: ברכו את יי המבורך, ועונים הציבור: אמן –מתירים אותו האיש מן הפורענות.' ואין לי בן, אלא הנחתי אשתי מעוברת, ואיני יודע, אם זכר או נקבה. ואם זכר הוא, מי ילמדו תורה? שלא היה לי אוהב באותו העולם!"

מיד קיבל עליו רבי עקיבא שילך לעירו וישאל עליו: אם יש לו בן, ילמדו תורה. אמר לו רבי עקיבא: "מה שמך?"

אמר לו: "עקיבא." [נוסח אחר: ארנינא]

אמר לו: "ומה שם אשתך?"

אמר לו: "שישנא."

אמר לו: "‏ומה שם עירך?"

אמר לו: "לודקיה."

הלך רבי עקיבא ושאל בשבילו. אמרו לו: "רבי, יישחקו עצמותיו של אותו רשע!"

אמר להם: "אף על פי כן אמרו לי."

אמרו: "יש לו בן אחד ערל."

שיגר רבי עקיבא בשבילו ומל אותו ולימדו תורה וברכת המזון. ולא היה לומד, עד שישב רבי עקיבא ארבעים יום בתענית. מיד יצאה בת קול ואמרה: "‏רבי עקיבא, על זה אתה מתענה?"

אמר לפניו: "ריבונו של עולם, והלא לפניך ערבתיו!"

מיד פתח הקדוש ברוך הוא את לבו, ולימדו שמע ישראל ושמונה עשרה ברכות והעמידו בתוך הציבור; ואמר: "ברכו את יי המבורך" וענו הציבור אחריו: "אמן."

מיד התירו אותו האיש מזו הגזירה. בא לו אצל רבי עקיבא בחלום באותו הלילה ואמר לו: תנוח דעתך שהנחת את דעתי!"

פתח רבי עקיבא ואמר: ‏ברוך המקום, שרצון יראיו יעשה!

סיפור שני (מעשה ברבן יוחנן בן זכאי)

אמר רבן יוחנן בן זכאי:

פעם אחת הייתי מהלך בדרך, מצאתי אדם אחד שהוא היה מלקט עצים, ודיברתי עמו ולא החזיר לי דבר. ואחר כך בא אלי ואמר לי: "אני מת ולא חי."

אמרתי לו: "אם מת אתה, עצים למה לך?"

אמר לי: "רבי, האזן לי עד שאומר לך דבר אחד. כשהייתי חי אני וחברי בפלטורין שלי היינו עוסקים בעבירה. כשבאנו כאן, גזרו עלינו גזר דין שריפה: כשאני מלקט עצים, שורפין את חברי, וכשהוא מלקט עצים, שורפין אותי."

אמרתי לו: "דינכם עד מתי?"

אמר לי: "כשבאתי לכאן, הנחתי אשתי מעוברת, ויודע אני שזכר היא מעוברת. בבקשה ממך, הווי זהיר בו משעה שיהיה נולד עד שיהיה בן חמש שנים, הוליכהו לבית רבו למקרא, כי בשעה שהוא יאמר: 'ברכו את יי המבורך' – אז יהיו מעלים אותי מדינה של גיהנום."

(ג, קיח-קיט). א: גסטר, סי' קלד (מסכת כלה, 17); מחזור ויטרי, 113-112; מנורת המאור, 11-10; ס' המעשיות (בגדד), סי' יד, 14-13; עושה פלא, א, 32. נ"א: בית המדרש, א, 81-80. – ב: נספחים לסדר אליהו זוטא, 23-22; תנא דבי אליהו זוטא, סי' יז, 63; בית עקד אגדות, א, 38. – מעשה-בוך (גסטר) סי' 146. ש"א 190 (סי' 7). ב"י ב, 159-154, 305, 348, 360, 365. (= סי' 68). צפונות, קפו ("בן יפדה אביו").