נוסח ראשון

אמרו: היתה אלמנה שובבית וטובה בעיני בני אדם, והיא היתה מכשפה שעושה כשפים לכל אשה הרה, שלא תלד; וכשמרבים צירי היולדת, היתה באה האלמנה הזאת ואומרת: "הנני אלך ואתפלל לבורא עליך ותלדי מיד."

והיתה הולכת לביתה ומסירה הכשפים. והיתה ההרה יולדת מיד. והיו חושבים בני אדם שהיתה צדקת וחסידה. והיו הנשים ההרות הולכות אליה טרם ימי לדתן ומפייסות אותה להתפלל עליהן.

ויהי היום, ותצא מביתה והניחה שם נער לשמור הבית. וישמע קול נענוע בירכתי הבית ותמונה אינו רואה זולתי קול.

וילך ויחפש וימצא חבית מלאה ומכוסה; ויגלה אותה וימצא הכשפים בתוך החבית. ותיגלה רעתה ונבלותה ובטלו הכשפים.

ומהיום והלאה לא היו צריכות אליה הנשים. ויגרשו אותה אנשי העיר.

נוסח שני

יוחנה בת רטיבי אלמנה מכשפה היתה. וכשהגיע עת לדת לאשה, היתה עוצרת רחמה במכשפות; ולאחר שמצטערת הרבה היתה אומרת: "אלך ואבקש רחמים, אולי תישמע תפילתי" – והולכת וסותרת כשפיה, והוולד יוצא.

פעם אחת היה לה שכיר יום בביתה, והיא הלכה לבית האשה היולדת. ושמע השכיר קול הכשפים מקשקשים בכלי, כמו שהוולד מקשקש במעי האם. ובא ופתח את מגופת הכלי, והכשפים יצאו והוולד נולד. וידעו, כי בעלת כשפים היא.

הערות: הסיפור מופיע בתלמוד בבלי מסכת סוטה רק ברמז. בתלמוד עצמו מובא רמז זה בהקשר של אמירה במשנה כי אשה פרושה היא מ"מבלי עולם". בתלמוד מביאים דוגמאות לאשה פרושה: "בתולה צליינית" (=אשה בתולה המרבה להתפלל) ו"אלמנה שובבית" (=אשה אלמנה שמרבה להתראות עם שכנותיה). בא רבי יוחנן ותוהה על כך ומביא התלמוד בשמו סיפור על אשה אלמנה שדווקא הייתה צדיקה ולא הייתה ממבלי עולם ואז מסבירים החכמים שהכוונה לנשים כמו יוחני בת רטיבי. ("כי כאמר כגון יוחני בת רטיבי")

התלמוד אינו מסביר כלל מי היא אותה יוחני בת רטיבי. כנראה שהסיפור היה כל כך מוכר בתקופתו שלא היה צורך לפרטו. רש"י מביא בפירוש שלו את הסיפור.

עלי יסיף תוהה בספרו ("סיפור העם העברי", עמ' 288) אם המסורות שהיו בידי רש"י הן אכן מסורות עתיקות או סיפורי פרשנות מתקופתו שלו.

ג (קטז-קיז). א: חיבור יפה, 16. ב: רש"י, סוטה, דף כב, א. גסטר, סי' תיב. ש"א, 188 (סי' 4). ב"י ב, 192-190, 352.