מעשה היה שנצרכו ישראל לפרה אדומה ולא היו מוצאים. ואחר כך מצאו אותה אצל עכו"ם ‏אחד. הלכו ואמרו לו: "מכור לנו את הפרה שיש לך; שאנו צריכים לה."

אמר להם: "תנו את דמיה וטלו אותה!"

"וכמה הם דמיה?"

"בשלושה זהובים או בארבעה ‏זהובים."

אמרו לו: "ואנו נותנים."

עד שהם הולכים להביא את הדמים, הרגיש אותו העכו"ם, להיכן הם צריכים את הפרה. וכיון שבאו והביאו את דמיה, אמר להם: "איני מוכרה לכם."

אמרו לו: "שמא להוסיף על דמיה אתה מבקש? ואם אתה מבקש, אנו נותנים לך כל מה שתבקש."

ואותו רשע כל שהיה רואה אותם דחוקים, מעלה היה עליהם.

אמרו לו: "טול לך חמישה זהובים." והוא לא היה מבקש.

"טול עשרה, טול עשרים!" עד שהגיעו למאה, והוא לא היה מבקש.

ויש מרבותינו אומרים: עד שהגיעו ליתן לו אלף ‏זהובים.

כשקיבל עליו ליתנה להם באלף זהובים, התנו עמו והלכו להביא לו הזהובים. מה עשה אותו הרשע? אמר לגוי אחר חברו: "בוא וראה, היאך אני משחק ביהודים הללו! כלום הם מבקשים אותה ונותנים לי כל הדמים? אלא מפני שלא עלה עליה עול. הריני נוטל את העול ונותנו עליה ומשחק אני ‏עליהם ואטול את ממונם!"

כן עשה. נטל את העול ונתן עליה כל הלילה. וזה הוא סימנה של פרה שלא עלה עליה עול: שתי שערות יש בצוארה במקום שעול נתון. וכל זמן שלא עלה עליה עול שתי שערות זקופות הן; ניתן עליה עול, מיד שתי השערות נכפפות. ועוד סימן אחד יש בה: עד שלא עלה עליה עול. עיניה שוות; עלה עליה עול, עיניה שונות והיא מתחלפת. פוזלת ומסתכלת בעול.

כיון שבאו ליקח אותה ממנו וכל אותו הזהב בידם והראו לו הזהב, מיד נכנס והעביר את העול מן הפרה והוציאה להם.

כיון שהוציאה להם, התחילו מסתכלים בה ורואין את סימניה: ‏אותן שתי שערות שהיו זקופות שנכפפו ועוד העיניים שנפזלו מן העול.

אמרו לו: "טול את פרתך, אין אנו צריכים לה; שחוק באמך!"

‏כיון שראה אותו הרשע, שהחזירו לו פרתו ויצא ריקם מכל אותם הזהובים, אותו הפה שאמר: "אני משחק בהם" – התחיל אומר: "ברוך שבחר באומה הזו!"

ונכנס לו לתוך ביתו ותלה את החבל וחנק את עצמו.

‏'כן יאבדו כל אויביך יי'! [שופטים ה, לא]

(ג, עז). פסיקתא רבתי, יד, 56; ה"א; לקח טוב, חוקת, 120. באר יהודה ב, 127-125, 345, 365-364 (=סי' 128).