נוסח ראשון

מעשה באדם אחד שהיה עשיר, והיה לו שדה שעשתה אלף כוֹר. והיה אותו עשיר נוטל מאה כוֹרין למעשר, ומפריש כל שנה ושנה, וכן עשה כל ימיו.

כשחלה למות, קרא לבנו ואמר לו: "בני, דע ששדה זו שאני מוריש לך עושה בכל שנה ושנה אלף כוֹר. היזהר שתפריש מאה כוֹרין כאשר עשיתי!"

ומת אותו האיש, ועמד הבן במקומו. ועשתה השדה אלף כוֹרין, כאשר היתה עושה בחיי האב, והפריש ממנה מאה כוֹרין. בשנה שניה נסתכל וראה הבן, שהמעשר היה דבר גדול, ואמר שלא יפריש. לשנה אחרת נתמעטה השדה ולא עשתה כי אם מאה כוֹרין.

נצטער על זה. ושמעו קרוביו, שכך מיעט ולא הפריש מעשר. באו כולם אצלו מלובשים לבנים ושמחים.

אמר להם: "כמדומה לי, שאתם שמחים בקלקלתי."

אמרו לו: "אנו מצטערים עליך, כי גרמת לך כל הרעה הזאת! ומפני מה לא הפרשת מעשר כראוי היטב? בוא וראה: כי מתחילה כשבאה השדה לידך, היית בעל הבית והקדוש ברוך הוא כהן שהיה המעשר חלקו ליתן לעניים. ועכשיו שלא הפרשת חלקו לו, הקדוש ברוך הוא בעל הבית, ואתה כהן, שאין שדך עושה מה שהיתה עושה מתחילה אלף כוֹרין, והפריש לך מאה כוֹרין."

‏והיינו דכתיב: 'ואיש את קדשיו לו יהיו' [במדבר ה, י]. כלומר: כשאינו מפריש כהוגן, לא יהיה לו אלא הקדשים, כלומר המעשר.

נוסח שני

אמרו חכמים: ‏מעשה בחסיד אחד, שהיתה לו שדה שמעלה לו אלף מידות בכל שנה. ואמר: "די לי במה שנתן לי הקדוש ברוך הוא, ואני אתן לו מאה מידות בכל שנה."

כשהגיע זמנו למות, אמר לבנו: "‏בני, הווי זהיר במעשרותיך, שעל ידי המעשרות זכיתי לאלו הנכסים!"

שנה ראשונה עישר מאלף מאה. שנה שניה אמר בלבו: "למה אתן כל כך? חיסר עשר. חסרה השדה מאה. וכן חיסר בכל שנה, עד שחזרה השדה למאה מידות. והיה מתעצב מאד.

באו אליו אחיו ובית אביו מקושטים בלבושים נאים.

אמר להם: "למה אתה באים מקושטים? וכי לשמחה אתם באים? היה לכם לנחמני על מה שבא עלי!"

אמרו לו: "למה לא נתקשט ולא נשמח? שבתחילה היית בעל הבית, והקדוש ברוך הוא כהן, ועכשיו נעשה הקדוש ברוך הוא בעל הבית, ואתה כהן!"

מיד עישר אותה כהוגן, וחזרה השדה לכמות שהיתה בתחילה.

(ג, עה-עו). א:ליקוטי מעשים (פסיקתא דרב כהנא, יא, 96; תנחומא, ראה, סי' י; תוספות תענית, דף ט, א). ב: ס' המנהיג, 3. – גסטר, סי' קד; מעשה-בוך (גסטר), סי' 99. ב"י ב, 130-128, 346, 365. (= סי' 127).