מצינו מי שהשתדל במצוה אחת לעשותה ותהיה לו סיבה להינצל מעוונות ולסבב לו שכר הרבה ופועל שלם לעולם הבא.

אמרו רבותינו זכורים לטוב על איש אחד שהיה זהיר וזריז במצות ציצית. ויהי היום ויגידו לו, שהיתה אשה אחת בכרכי הים מבנות רומי ושכרה בכל יום ארבע מאות זוזים.

וילך אל עירה ויעבור על פתח ביתה ויקרא לפתוח לו, ותצא השפחה אליו, ויתן לה הזוזים ותוליכם לגברתה.

ותאמר לה: "לכי אמרי שילך עתה וישוב ויבוא אחר כך."

ותגד לו השפחה, וילך ויעמוד עד העת שציוותה עליו. וישב ויקרב לשער, ותגד השפחה לגברת, ותצווהו לבוא.

ויבוא בבית וימצא שתים עשרה מיטות בבית, שש של כסף ושש של זהב ורבודים במרבדים הטובים, והיא יושבת ערומה על המיטה האחת. והנער בהפשיטו טליתו מעליו נתחברו ארבע הציציות, ויֵרָאוּ בעיניו כארבעה עדים. וירד מהמיטה ויפול לארץ על פניו מבויש ונכלם והטיח פניו בקרקע.

וכראות האשה כל זאת, ירדה אליו ותישבע ותאמר: "לא אניחך עד שתאמר לי מה ראית בגופי מום או דופי."

ויישבע לה ויאמר: "מימי לא ראיתי אשה יפה כמותך ולא נמצא בך מום, אבל הקדוש ברוך הוא ציונו מצוה אחת ששמה ציצית, וכתוב בה בתורה 'אני', 'אני', שתי פעמים [במדבר טו, מא], כלומר: אני אחייב כל עובר על תורתי, והשנית – אני אשפיע טובה לשומריה. ובראותי אותה עתה, נראו בעיני כארבעה עדים שהם מעידים עלי, ואירא לנפשי ואתפלל לפני יי לכפר לי."

‏ותישבע עוד ותאמר: "לא אניחך עד שתודיעני שמך ושם עירך ושם הרב שאתה קורא עמו ומקום מדרשו שהוא מלמד שם את התינוקות."

ויגד לה, כי חציקתהו, וילך מאתה שמח וטוב לב, מפני שכבש את יצרו והכניע את תאותו וניצל מעבירה.

ויהי אחרי כן ותקם האשה ותחלק כל אשר לה וכל נכסיה. ‏ותתן שליש למלך ושליש לעניים ושליש הביאה עמה למדרש. ותבוא ותעמוד לפני רבי חיא, רבו של התלמיד ותבקש ממנו להטבילה ולגיירה, לפי שהיתה חפצה להיכנס בדת ישראל.

ויאמר לה רבי חיא: "לכי מעלי, שמא חמדת או אהבת אחד מתלמידי ואת חפצה להינשא לו."

ותוצא כתב כתוב עליו כל הקורות אותה עם התלמיד ותתן לו אותו. ויקראהו רבו וימצא בו כל העניין. ויאמר רבי חיא: "קום, בני, ותשא אותה, כי הקדוש ברוך הוא מנעך מבוא בדמים אליה ובעבירה. על שיראת לנפשך ולא עברת על המצוה."

ויצו רבי חיא, ויטבילו את האשה. ולקח אותה התלמיד לו לאשה ויבוא אליה והוליד ממנה תלמידי חכמים.

בוא וראה גדולתו של תלמיד זה, שנתאוה לבוא אליה בראשונה באיסור עבירה וכבש את יצרו והכניע את תאותו ולבו ולא קרב אליה באיסור. והשיב לו הקדוש ברוך הוא גמולו והכינה לו ולקחה לו בהיתר ונשאר לו השכר לעולם הבא שאין לו שיעור.

(ג, עב-עג). מדרשות ומעשיות, 47-46; חיבור יפה, 11-10 (ספרי, במדבר סי' קטו; בבלי, מנחות, דף מד, א); מנורת המאור, 45; מעיל צדקה, סי' תרב, 48. נ"א: גסטר, סי' לה; מד' הגדול, במ', כ"י, 63. ב"י א, 147-144, 371-370, 387 (= סי' 124). – צפונות, קעד-קעה ("התלמיד והזונה").