מעשה ברבי שמעון בן חלפתא, שבא ערב שבת ולא היה לו מאין להתפרנס. יצא לו חוץ לעיר והתפלל לפני האלהים. וניתנה לו אבן טובה מן השמים. נתנה לשולחני ופירנס אותה שבת.

אמרה אשתו: "מהיכן אלו?"

אמר לה: "ממה שפירנס הקדוש ברוך הוא."

אמרה: "אם אין אתה אומר לי מהיכן הן, איני טועמת כלום."

התחיל מספר לה. אמר לה: "כך נתפללתי לפני האלהים, וניתנה לי מן השמים."

אמרה לו: "איני טועמת כלום, עד שתאמר לי שתחזירה במוצאי שבת."

אמר לה: "למה?"

אמרה לו: "אתה רוצה שיהא שולחנך חסר ושולחן חבריך מלא? [בעולם הבא]"

והלך רבי שמעון והודיע מעשה לרבי. [רבי יהודה הנשיא].

אמר לו רבי לרבי שמעון בן חלפתא: "לך אמור לה: אם שולחנך חסר, אני אמלאנו משלי."

הלך ואמר לה.

אמרה לו: "לך עמי למי שלימדך תורה."

אמרה לו לרבי: "רבי, וכי רואה אדם לחברו לעולם הבא? לא כל צדיק וצדיק הנה ליה עולם בעצמו, שנאמר: 'כי הולך האדם אל בית עולמו' [קהלת יב, ה]‏. 'עולמים' אין כתיב אלא 'עולמו'."

כיון ששמע כן, הלך והחזיר.

‏רבותינו אמרו: "הנס האחרון היה קשה מהראשון. כיון שפשט ידו להחזירה, מיד ירד המלאך ונטלה הימנו [נוסח אחר: ויצאה כמין פס יד ונטלתה (מדרש השכם, גרינהוט א 11)].

(ג, כ-כא). מד' שמות רבה נב, ג; מד' תנחומא, הו"ל ש' בובר, פקודי, ז; והזהיר, שמות, 130; מד' רות רבה ג, ד; מד' תהלים צב, ח; ילקוט שמעוני ב, תתקסד; גסטר, סי' קנב. נ"י ב, 40-39, 336. – צפונות, קנז ("פיסת-יד").