א

ארונו של הרמב"ם

נעלה ארון האלהים רבנו משה בן מיימון זכרונו לברכה בשנת ארבעה אלפים תשע מאות ששים וחמש ליצירה במצרים, ובכו אותו היהודים והמצרים שלושה ימים.

ואחר ימים העלוהו לארץ ישראל. ופגעו לסטים בהם וברחו העולים והניחו הארון שם; והלסטים בראותם כי ברחו רצו להשליך הארון בים ולא יכלו להרים אותו מן הארץ, והיו יותר משלושים איש. וכיון שראו כך, אמרו: איש אלהים קדוש הוא. והלכו והבטיחו את היהודים שיוליכוהו למחוז חפצם; והם גם כן ליוו אותו ונקבר בטבריה. ויש אומרים שנקבר בין האבות בחברון.

ב

קברו של הרמב"ן

וראיתי בקונטרס ישן, כי הרב רבי משה בן נחמן היתה דירתו קבועה בעיר פרפיניין שבגליל קילונייא [פרפיניאן בצרפת הדרומית ששייכה אז למדינת קטלוניה]‏, ובזקנותו בחר ללכת אל ארץ ישראל למות שם. ובלכתו, ותלמידיו מלווים אותו, ביקשו ממנו, שיניח להם אות וסימן לדעת יום פטירתו מן העולם. ויאמר אליהם: בזאת תדעון, כי ביום פטירתי תיבקע מצבת הורתי הנקברת בעיר הזאת במחצית אורכה, ובתוך הבקע תראו כדמות מנורה מצוירת.

וילך לו הרב אל ארץ הצבי. ויהי אחרי שלוש שנים לנסיעת הרב, מצא תלמיד אחד מהם המצבה נבקעת והמנורה מצוירת בה. ונתפשט הדבר לכל בני הגליל, ויתאבלו עליו. ונשמע אחר כך, שנקבר הרב על דרך ביאת גאולים שתהיה לעתיד לבוא.

עד כאן מצאתי.

(ב, קעא-קעב). א: ס' יוחסין ה, 220; ס' המעשיות, בגדד, סי' סח, 43; שבט יהודה, 113. ש"א, 20. ב"י ה, 113, 301. – ב: שלשלת הקבלה, 43; ארובות השמים יח, 11. ב"י ה, 141-140, 303. צפונות, רמז-רמח ("המנורה").