ויהי איש אחד מארץ עילם ויבוא בדרך ללכת אל מחוז חפצו, ועמו חמור אחד חבוש נושא שמיכה אחת טובה צבועה בכל מין ממיני הצבע, והשמיכה קשורה בחבל על החמור. ויעבור האיש לדרכו ותבוא לו השמש בערב ברחוב סדום וישב שמה ללון, ואין איש מאסף אותו הביתה.

ושם היה בסדום בימים ההם איש רע ובליעל וערום לרע ושמו היידוּד. וישא עיניו וירא את האיש האורח ברחוב העיר ויבוא לפניו ויאמר לו: "מאין תבוא ואנה תלך?"

ויאמר אליו האיש: "עובר אנוכי מחברון עד עילם, משם אנוכי; ואעבור עד פה ותבוא עלי השמש פה ואשב ברחוב ואין איש מאסף אותי הביתה; וגם לחם ומים יש לי וגם תבן ומספוא יש לחמורי, אין מחסור דבר."

ויען היידוד ויאמר לו: "רק כל מחסורך עלי, אך ברחוב אל תלין."

ויביאהו היידוד לביתו ויורידו השמיכה מעל החמור עם החבל ויקחם היידוד ויחביאם בביתו, ויתן תבן ומספוא לחמור, ויאכל וישת האיש האורח בבית היידוד בלילה ההוא וילן שם.

ויהי בבוקר ויקם האורח וישכם ללכת לדרכו.

ויאמר אליו היידוד: "שב, סעד לבך פת לחם ואחר תלך."

ויעש האיש כן, וישב עמו ויאכלו שניהם יחדיו וישתו ביום ההוא, ויקם האיש ללכת, ויאמר אליו היידוד: "הנה נא רפה היום לערוב, הואל נא ולין פה וייטב לבך."

ויפצר בו וישב וילן שם.

וישכם ביום השני ללכת, ויחזק בו היידוד לאמור: "סעד לבך פת לחם ואחר תלך."

וישב ויאכל עמו גם ביום השני, ויקם האיש ללכת לדרכו. ויאמר ךו היידוד: " הנה נא פנה היום. עתה לין פה וייטב לבך ובבוקר השכם והלכת לדרכך."

ולא אבה האיש ללון ויקם ויחבוש את חמורו.

ויהי הוא חובש את החמור ותאמר אשת היידוד אחיו: "הנה זה האיש ישב בבית שני ימים אתנו אוכל ושותה ולא נתן לנו מאומה את דמי מאכלו ומשקהו, עתה ילך מאתנו בלא דבר."

ויאמר לה היידוד: "דומי לך!"

ויחבוש האיש את חמורו ויאמר אל היידוד לתת לו את החבל ואת השמיכה לקשרם על החמור.

ויאמר אליו היידוד: "מה תאמר?"

ויאמר אליו האיש: "יתן לי אדוני את החבל והשמיכה הצבועה בכל צבע אשר לי, אשר החבאת אתך בבית לשמרם."

ויען היידוד ויאמר אל האיש: "זה פתרון חלומך: אשר ראית את החבל – חייך יארכו בארץ מאד כחבל; ואשר ראית שמיכה צבועה בכל צבע – כרם יהיה לך ונטעת בו עץ כל פרי."

ויען האיש האורח ויאמר: "לא, אדוני, כי בהקיץ נתתי לך חבל ושמיכה אחת ארוגה בכל מיני הצבע, אשר נשאת מעל החמור להחביאה."

ויען היידוד ויאמר: "הלא אמרתי לך פתרון חלומך לטוב הוא וכזאת וכזאת פתרונו; עתה בני האדם יתנו לי ארבעה כסף בשכרי על פתרי חלומותם, ואני לא ביקשתי מידך כי אם שלושה כסף."

ויקצוף האיש על דברי היידוד ויצעק צעקה גדולה ומרה; ויבא האיש את היידוד אל שופט סדום, אל שקראי. וידבר האיש את דבריו לפני שקראי השופט. ויענהו היידוד ויאמר: "לא, כי כזה וכזה היה הדבר."

ויאמר השופט אל האיש האורח: "אמת יאמר לך האיש היידוד, כי ידוע הוא בערים האלה, כי מפותרי חלומות אל נכון הוא."

ויצעק האיש מדברי השופט ויאמר: "לא, אדוני, כי ביום נתתי לו חבל ושמיכה אחת שהיתה על החמור להחביאה בביתו."

ויריבו שניהם לפני השופט; זה אומר: ככה היה הדבר, וזה אומר: ככה היה הדבר. והיידוד אומר אל האיש: "עתה תנה לי ארבעה כסף אשר אני לוקח על פתרי חלומות, לא אניח לך דבר, ותן לי את דמי כל ארבע הסעודות אשר אכלת בביתי."

ויאמר האיש אל היידוד: "אמת תאמר, אני אשלם לך את אשר אכלתי בביתך, אך תנה את החבל ואת השמיכה אשר החבאת בביתך."

ויען היידוד לפני השופט ויאמר אל האיש: "הלא אמרתי לך: זה פתרון חלומך: חבל – יאריכו ימיך כחבל, והשמיכה – כרם יהיה לך ונטעת בו עץ כל פרי. זה פתרון חלומך אל נכון, אך תנה לי ארבעה כסף אשר אני לוקח בשכרי, כי לא אניח לך דבר."

ויצעק האיש על דברי היידון, ויריבו שניהם עוד לפני השופט, ויצו השופט את עבדיו ויגרשום ויוציאום מאתו בבהלה.

ויצאו מאת השופט כאשר הם מריבים, וישמעו אותם כל אנשי סדום ויתקבצו עליהם ויצעקו כולם על האיש האורח ויגרשוהו בבהלה מן העיר. וילך האיש לדרכו על חמורו במר נפש ובעצב ובבכיה הלוך ילך ובכה על אשר נעשה לו בסדום ‏החרבה.

(א, לז-לט). ס' הישר, 37-36. שם הגיבור בגרסה אחרת: – גינצברג א, 246-245. ש"א 183 (3). – א"י ב, 218-214. צפונות, נד-נה.