'זכור את יום השבת לקדשו' [שמות כ, ח]‏. יום השביעי בחר בו יי וקידשו.

לפני מאה וחמישים שנה היה איש חסיד וצדיק גדול, ועליו היה לעבור דרך מדבר מהלך שנים עשר יום ובינימו שבת קודש. ויתנה הרב התמים הזה עם מנהל וראש השיירה, לעמוד ולנוח ביום השבת, ויקבע לו משכורת בעד העמידה הזאת. ויצא עמו, והשיירה היתה גדולה. ויהי ביום הששי, בערב שבת, בעת רד היום מאד והשמש נטתה לבוא, וימאן המנהל לעמוד ויתן כתף סוררת לכל בקשת הרב ; ואם גם הפציר בו פעמיים ושלוש, גזר אומר לנסוע הלאה, מבלי תת אף רגע לעמוד.

והיה החסיד משתומם מדאבון נפש ועציבת רוח; ויתרוצצו בו אלו דעות, אם לחלל את כבוד השבת לנסוע עם השיירה, או להיפרד ממנה ולהישאר לבדו במדבר בין חיות השדה. אולם בהימלך בלבו, חשב בהילוך רעיוניו: בהישארי בדד במדבר, פן ואולי תדבקני הרעה ומַתִי; אולם בחללי את יום השבת, אז תאבד נשמתי בחיים הנצחיים ותהי לחסרון לא יוכל להימנות.

אז לא איחר הרב התמים לרדת מכר הפרד ויקח את צרור החפצים אשר אתו על שכמו ויעזוב את השיירה הנוסעת קדימה. מקצת האנשים שחקו עליו כמו על משתגע וחסר דעה, ומקצתם נכמרו רחמיהם עליו, כמו על לקוח למוות.

השמש ירדה, ויפן הרב את פניו המזרחה ויתפלל וקיבל השבת קודש בכוונה עצומה, ואחר התפילה הוציא מאמתחתו מעט יין ולחם, לברך על קידוש היום, ויאכל מהארוחה אשר לפניו, ושפתי רננות יהלל פיו בזמירות קודש ונעימות לכבוד השבת. אולם, הה! חרדת מוות נפלה עליו, בהסיבו עיניו פתאום והנה ארי אדיר נוהם לפניו. הוא לא האמין עוד בנפשו וחייו תלויים בשערה. אך הארי רבץ על הארץ לפני הרב ויבט עליו בעיני רחמים וניחומים, והפחד הלך ממנו. ושב לארוחתו ולזמרת השירים לכבוד השבת כבתחילה אחת ואחת. הארי נרדם וגם הרב נרדם בעפרות המדבר.

בהקיצו משנתו, בעת היבקע אור השחר ועיניו משוטטות הנה והנה, וירא את הארי רובץ באיתנו הראשון ומביט בו בעיני רחמים ותחנונים. אז האמין הרב, כי הוא שומרו להגן בעדו. ויתפלל תפילת הבוקר ויאכל סעודת השבת. ככה חלף הלך לו יום המנוחה בהגיון תחנונים ובזמרת ההלל. ואחרי ההבדלה בצאת השבת התנשא הארי, אשר רבץ כל היום במרגוע, וכמו כלב נאמן הניע זנבו וילקק ידי הרב בפיהו ובלשונו, וכרע רבץ לרגלי הרב, כמחלה את פניו לעלות על גבו. הרב הבין את רביצת הארי מה היא, ויקח את צרורו ויניחהו על גבו וגם הוא ישב עליו. ויאחז בשערת צווארו ותהי לרסן בכפיו. מיד בדהרות אבירים הלך הארי האדיר במרוצתו כל הלילה ונשאו כסוס דוהר; ושמע קול חיות מנהמות נורא מאד.

כעלות השחר השיג הרב את אנשי השיירה רובצים באהליהם וגמליהם והפרדים, וכולם ראו גם תמהו. וירבץ הארי וכרע כאחד הגמלים להוריד רוכבו מעליו. וירד הרב מעליו בשמחה עצומה. אחרי כן התנשא הארי, כמו רגע, בנהמו בקול עוז ובהרימו את זנבו וקווצות שערותיו המעופפות, וירם את פעמיו לרוץ המדברה, וחיש העיפו אנשי השיירה עיניהם בו ואיננו.

‏מעתה חשבו והוקירו את הרב כבחיר אל וידיד יי. והמנהל הרשע חילה את פניו למחול על זדונו. ונקרא שם החסיד מהיום והלאה אריאל. ועד היום פורחת משפחת אריאל הנכבדה בחברון.

(ב, קנב-קנד). מעשיות נוראים ונפלאים, 15-14; מעשה נסים, סי' יא, 12-11. ב"י ה, 83-81, 300 (=סי' 320).