בירושלים היה דר ספרדי אחד ימים רבים ונהנה מיגיע כפיו, בהטליאו מנעלים קרועים ברחובות העיר. גם כי הזקין, לא בוש להיות שקוד במלאכתו דבר יום ביומו אחר התפילה. ויהי היום, ויגווע האיש וימת זקן ושבע ימים, ויקברוהו כאיש פחות וריק, כי היה נחשב לאיש בער וריק.

ויהי כאשר הובאו החפצים שלו למכירה, פתחו תיבה אחת וראו, כי היא מלאה ברכת יי בכתבי יד על דרך הקבלה עמוק עמוק מי ימצאנה? ויביאו את הכתבים לפני ראש הרבנים, ראשון לציון. ויהי כי קרא בהם אחת ושתיים שורות, והנן כדבש לפיו. ויאמר: "מי הוא זה, אשר אור לו בציון?"

ויספרו לו את מעשי האיש ומעלליו בחייו. ויקונן עליו הרב קינה גדולה, הרים בכי ומספד ויצו לילך על קברו ולבקש ממנו מחילה, על אשר לא קברוהו בכבוד.

באו לפני אשתו והשביעו אותה לספר ממעשי בעלה. ותען האשה ותאמר: "הלא אשה אנוכי יושבת על פלכי ועל קדרי. מה לי לדעת בדברים אלו? רק לילה לילה ראיתיו יושב ולומד וכותב. צדיק תמים היה במעלליו וכל מעשיו בסתר רב."

(ב, קנא-קנב). שערי ירושלים, 13; מוראים גדולים, 80. ב"י ה, 87, 300.