זה הועתק במחזור ישן אות באות מהעתק כתיבת ידו של רבנו יצחק מווינה, בעל ה'אור זרוע', המעיד שהוא מצא המעשה הזה מידו ממש של רבי אפרים בן רבי יעקב מבּוֹנא.

רבי אמנון ממגנצא, שהיה גדול הדור ועשיר ומיוחס ויפה תואר. והתחילו האדון ממגנצא והשרים לבקש ממנו המרה, וימאן לשמוע. ויהי בדברם אליו יום יום, ולא שמע אליהם, ויפצר בו האדון, ויהי בחזקם עליו, ויאמר להם רבי אמנון: "‏אני רוצה להינעץ ולחשוב על הדבר עוד שלושה ימים." וכדי לדחותם אמר כן, ויהי אך יצוא יצא מאת פני האדון, שם הדבר על לבו, אשר ככה יצא מפיו בלשון ספק, וידאג לבו.

‏ויהי ביום השלישי שלח האדון בעדו, וימאן ללכת, ויביאהו המלך בעל כרחו וידבר אתו משפטים.

והשיב רבי אמנון: "את משפטי אני אדון : את לשוני שדיברה שקר, דינה להיחתך!" כי רצה לקדש יי, הואיל ויצאו מפיו דברי ספק באלוהות.

ויען המלך: "לא אקצץ את הלשון, כי אמת דיברה, אבל אקצץ הרגלים, שלא באו אלי, וכל הגוף אייסר."

ויצו ויקצצו פרקי ידיו ורגליו. ועל כל פרק שואלים, אם רוצה להמיר, והוא משיב: "‏לאו!"

ויהי ככלותם, ציוה המלך להשכיבו במקום אחד וכל פרקי אצבעותיו אצלו וישלחהו לביתו. הכי נקרא אמנון, לפי שהאמין באל חי.

‏אחר הדברים האלה ציוה רבי אמנון להוליכו ביום ראש השנה להכנסת אצל שליח הציבור, ובזמן הקדושה אמר לשליח הציבור: "המתן לי מעט, ואקדש את השם, ויען בקול רם ואמר: "‏ובכן לך תעלה קדושה, כמו שקידשתי את שמך על מלכותך ועל יחודך!" ואחר כך אמר: "ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום."

וכשגמר כל הקדושה ההיא, נסתלק ונעלם מהעין ואיננו, כי לקח אותו האלהים.

ויהי ביום השלישי בא במראות הלילה לרבנא קלונימוס בן רבנו משולם ולימד לו כל הפיוט ויצו לשלוח אותו בכל תפוצות ישראל.

‏ולכן נהגו הלועזים [כוונתו של המחבר ליהודי אשכנז] ‏לאמור את הקדושה הזאת בראש השנה.

(ב, עו-עז). שלשלת הקבלה, 44; קורא הדורות, 21; סדר הדורות א, 109; ס' המעשיות (בגדד), סי' סד, 40-39. ב"י ה, 133-131 (= סי' 233), 303. – צפונות, רמה.