סיפור ראשון (בן גבירול)

רבי שלמה בן גבירול היה בדור הזה בסאראגוסה ונפטר בבלינצה, והיה חכם גדול מדקדק ומשורר נפלא וחכם בלשון יון.

וקיבלתי מחכמי הדור, שתוגר אחד לבש קנאה מרוב חכמתו והרגו וקברו בגן שלו אצל אילן תאנה. והתאנה חנטה פגיה קודם זמנה ועשתה תאנים גדולות ויפות מאד. ויתמה עם הארץ, וישמע גם המלך ויתמה. וישאל לתוגר: איך החכים על האילן להקדים פירותיו כל כך? ונאלם [בנוסח אחר: ומרוב הפחד לא יכול הישמעאלי ‏להשיב אל המלך, כי היתה סיבה מאת יי]‏. אמנם המלך הפציר ‏בו מאד, ולא הודה מאומה. ויצו המלך להינתן לו יסורים, עד שיודה, מה עשה לאילן. ולבסוף הודה, איך הרג ליהודי וקברו אצל התאנה. ומאמין, שלמת הנקבר מבכר הפירות... בנוסח אחר: ויודה, שמאותו היום שהרג את היהודי... התחילה ‏לעשות פירות קודם זמנה]. ותיכף ציוה המלך, ויתלוהו עליו.

ונפטר זה הרב בשנת ארבעה אלפים שמונה מאות ושלושים ליצירה.

סיפור שני (יהודה הלוי)

רבנו יהודה הלוי בר שמואל הספרדי היה בדור הזה חכם גדול ומדקדק ומשורר ובכל המושכלות. והוא חיבר ספר הכוזר.

וקיבלתי מזקן אחד, שבהגיע רבי יהודה הלוי אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ, לקיים מה שנאמר: 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו!' [תהלים קב, טו]. והיה אומר הקינה שהוא חיבר האומרת: "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך... וישמעאלי אחד לבש קנאה עליו, מרוב דבקותו, והלך עליו בסוסו, וירמסהו וימיתהו.

בן חמישים שנה היה רבי יהודה הלוי כשעלה לארץ ישראל.

(ב, ע-עא). סיפור ראשון: שלשלת הקבלה, 30; סדר הדורות א, 98. ב"י ה, 106-105 (= סי' 228), 301. – סיפור שני: שלשלת הקבלה, 30; ס' יוחסין ה, 217; סדר הדורות א, 101; קורא הדורות, 10. ש"א, 119. ב"י ה, 106 (= סי' 228); 301.