א

בעיר הגדולה צנעה קם איש אחד לבשר על הגאולה ועל תמורת הזמן, האיש הזה נקרא בשמו יהודה בר שלום [‏ובערבית: מארי שוכר אל כחיל], והוא אחד מחכמי העיר הזאת, בעל מקרא ואגדה, זוהר וקבלה מעשית בצירופים וגימטריאות. והוא יוצר כלי-חרש על קנה מקטרת הטאבאק, ככל רבני וחכמי הארץ הזאת, אשר תורתם ואומנותם כבודים גם יחד.

לפני ירחים עבר רוח קנאת יי צבאות על האיש הזה ובא ויספר להם את חלומו במחזה נורא לאמור: "כמלאך נראה לי בחזיון ליל ויצווני לשלח את אשתי בספר כריתות ולהינזר מדרך העולם ולהתבודד במקום שאין אנשים ולסובב בערי ישראל לעוררם על התשובה ולבשרם את הגאולה, כי קרובה לבוא."

וכששמעו חכמים דבר זה, לא איחרו למלאת רצונו לגרש את אשתו. והמבשר לקח עמו מקלו וילקוטו והכין מחוץ למחנה מושבו, בדד ישב, לא יברך לאיש ולא יעננו, ומסובב מעיר לעיר, וכה דרכו: בכל מקום אשר יבוא שמה, יקרא בגרון או יכתוב בספר לקצרי רוח ורפי ידים בארץ תימן לאמור: ‏השתדלו בתפילה! התעוררו בתשובה! כי קרובה ישועת ישראל לבוא וגאולתנו לא תאחר! וכמו זרה דברתו, ככה נכריה עבודתו: בעיר לא ילין, לחם אנשים לא יאכל, מאכלו לחם יבש שיאפה לעצמו, ומים ישתה מדלעתו, ומפליא לעשות נפלאות, עצמו מספר. גם לפה, עַדֶן, בא המשוגע הזה ושאל לבית הנשיא הרב היקר והנכבד מארי מנחם ישמרהו צורו וגואלו, ולא מצאהו. ובבואו שנית ולא מצאהו, התעבר ועבר לו ועקבותיו לא נודעו, כי לא יתאחר יום יומיים במקום אחד. ‏גבורות האיש הזה ועזוז נפלאותיו ורבבות מופתיו המסופרים על ידי אנשים הבאים מתימן פנימה – מחול ירביון, אך זאת אגיד לך, כי כיהודים כישמעאלים יגידו אותותיו ולא ינכרו. ומופת אחד, שנעשה על ידי המשוגע הזה, אותו אגיד לך, כי ידעתי נאמנה, אשר אמת הוא. –

ויהי כי הגיע שמע המשמיע ישועה לישראל אל המלך החדש, שנתחדשו גזירותיו, היטב חרה לו על היהודים ויתך עליהם עונש כסף, ותכבד עוד על אנחתם חמת המציק ושנאת הגויים. ונוסף גם הוא על שונאיהם לרדות את בני ישראל בפרך ולאכלם בכל פה ולעשות שם ישראל ואמונתו ללעג ולקלסה. כי המשוגע הזה, אחרי הוציאו את כל רוחו ויעבור והנה איננו, ולא נודע מקומו איו. ואלה המאמינים לכל דבר, עוד לא למדו דעת להבדיל ולהבחין, וגם על זה האויל עוד יאמרו, שיש בו ממש, וכי בן-קשת לא יבריחנו וכל כלי נשק עליו לא יצלח. וכן מתנחמים על שוא, אשר הוא העיד במכתב אל המלך, שלא יגע ביהודים לרעה, כי מרה תהיה אחריתו, והמלך השיב אחור ימין רשעתו מפחדו! ועוד שמועות כאלה מעופפות על כנפי רוח הדמיון, והדיבר אין בהם.

ב

אחר חג השבועות שנת תרכ"א החל רוח השגעון לפעם את האיש העני הזה, אשר היה נודע בעיר לירא יי מאד, גם לחסר דעת קצת, והתחיל להתנבאות ולעשות זר מעשהו. וכל דבריו בהגדת עתידות, אך לא לעתים רחוקות. והראה רמזים בתנ"ך ובזוהר, על ענייניו ועל שמו, כדרך המהבילים, ומלאו לבו לאמור הפסוק: 'כה אמר יי למשיחו לכורש' [ישעיה מה, א] ‏צריך לומר: לשוכר [שמו בערבית]. ופעמים היה אומר, שהוא משיח, ופעמים היה אומר, שהוא רק שליח מאליהו הנביא לבשר את הגאולה לעורר על התשובה. וכתב על פס ידו הימנית: משיח בן דוד, ועל פס ידו השמאלית שם מלך ממלכי ישמעאל, אשר בדא מלבו, שזה יפול ביד מלך המשיח.

כמעט כל היהודים יושבי תימן האמינו בו וסיפרו עליו דברים נפלאים, מבהילים ומהבילים. – ואחרי שסבב כמה חדשים על עיירות וכפרים במנהג השגעון הזה, ישב לו רחוק מצנעה דרומה מהלך יום וחצי בעיר בני-גובר, אשר בה רק עשרה יהודים עניים יושבים לבדם. ושם אומה קשה ועזה של ערביים אנשי חיל וגיבורים, אבל טובים להגרים הבאים לחסות בצלם כטבעם. וישב שם קרוב לשנתיים. ומשם הגיעו לצנעה שמועות גדולות מהפלאת מעשיו בכל יום על ראש ההר הרם, אשר אצל העיר הזאת, שאנשי הארץ מפחדים לעלות עליו מפני השעירים אשר ירקדו שם, והוא עולה בלי פחד וזובח את השעירים ומפליא לעשות ושם מתקן הוא כל התיקונים. – עד שבסוף, כאשר היה בהר, ארבו עליו הערביים ויורו עליו בקנה רובה ויהרגוהו והסירו את ראשו. ושלחו לעיר הבירה צנעה להראות את גבורתם, שהרגו המשיח של היהודים. ואת גוויתו לקחו היהודים שם ויקברוה בקברותם. תהי מיתתו כפרתו!

אבל היו מהפתאים, שאמרו שלא נהרג ולא חלו בו ידיים רק לפנים הרגוהו. ומהם אמרו, שנהרג אבל ישוב ויחיה ויעשה נפלאות, שכן ניבא בעצמו. וישקוט הדבר שלוש שנים.

ג

ובשנת תרכ"ז בא עוד אחד לעיר תנעם, מהלך יום למזרח צנעה, ואמר, כי הוא מארי שוכר אל כחיל שנהרג וחי. ושלח לצנעה להביא אשת הנהרג ובנו, ובאו אליו. וגם זה מדבר כדברי הראשון ומתעה את הפתאים בחזיונות והבלים עוד יותר ‏מהראשון. וערום יערים לשלוח שלוחים לפרסם שקריו וכזביו והבליו. ומאספים בעבורו נדבות, כי גזר לתת לו איש איש ממעשרו, והוא מחלקם גם להערביים, שיחזיקו בידו.

ובחג הפסח תרכ"ח הוליך השמועה לכל המדינה, שבערב ראש חודש אייר יבוא הוא ועמו חיל גדול לרוב מבני גד ומבני ראובן ומכל הגויים אשר סביבותיו ויצורו על העיר צנעה לתפשה. ובעבור זה כתב המלך לכל שרי המדינה הזאת להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. ורבים משרי המדינה חתמו עמו לקיים עליהם. והיתה עת צרה לישראל ולא האמינו בחייהם, וברוך שומר הבטחתו לישראל: 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים' [ויקרא כו, מד] ושר העיר צנעה עמד עליהם למליץ יושר לאמור: האיש אחד יחטא וכל היהודים מה חטאו? ומנעום מבוא בדמים. וקרא להרבנים וראשי העיר צנעה ואמר להם, שיתאמצו להעביר את הרעה הנשקפת עליהם. –

והיהודים השתטחו שלושה ימים על בית הקברות והרבו תפילה ובכי, ובערב ראש חודש אייר התענו כולם אנשים, נשים וטף. והיתה הרוחה, שהנוכל הזה הלך מעיר תנעם הלאה מהלך יום למזרח העיר אל טוליה אשר שם מלכות אחרת. ומשם היה שולח שלוחיו ואיגרותיו כמקדם להרעיש את הארץ, עד שגם בארץ מצרים וארץ ישראל וטורקיא ובבל נמצאו הרבה עניי הדעת וריקי השכל אשר האמינו בו. –

ואז התעוררתי להדפיס מכתבי הארוך איגרת תימן השנית, אשר בה ניפצתי אל הסלע כל מזימותיו ונכליו, והפיצותיה בכל גבול ישראל. ורבים שמעו וחדלו מפתיותם, והוא עודנו יושב בעיר ההוא ומחזיק בטומאתו. יי יפר עצתו, וכלימה תכסהו סלה!

(ב, מב-מה). אבן ספיר ב, 152-149; אגרת תימן השנית, 3.