אמרו רבותינו:

בשעה שעמד ירבעם בן נבט ועשה שני עגלים של זהב והחטיא את ישראל ונחלקה מלכות בית-דוד, וכנס עשרת שבטים מישראל ואמר להם: "צאו והילחמו עם רחבעם ועם יושבי ירושלים."

אמרו לו: "נלחמים אנו עם אחינו בני אדוננו דוד מלך ישראל ויהודה?"

ועלו אליו זקני ישראל ואמרו לו: "אין לנו בכל ישראל גיבורי חיל ואנשי מלחמה כשבט דן. צווה

אותם שיילחמו עם יהודה."

מיד אמר להם ירבעם: "בני דן, צאו והילחמו עם יהודה ובנימין."

אמרו לו: "בחיי אבינו דן, אין אנו עושים מלחמה עם אחינו ולא נשפוך דמם חינם."

מיד נטלו בני דן חרבות, קשתות וחצים ורמחים ומסרו עצמם לעשות מלחמה עם ירבעם עד שהצילם יי מלשפוך דם אחיהם. ‏והיו מכריזים בכל שבט דן ואומרים: "נוסו בני דן וצאו מארץ

ישראל ונלך אל מצרים!"

וייועצו על ארץ מצרים להכחידה ולהרוג את כל יושביה.

אמרו להם נשיאיהם: "אנה תלכו? והלא כבר כתוב בתורה: 'לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם!' [שמות יד, יג]"

ועוד היו יועצים על מואב ועמון, וכשראו כתוב בתורה שהקדוש ברוך הוא מנע את ישראל מלירוש גבולם, נתן להם הקדוש ברוך הוא רוח טובה. והיו בני דן עולים נגד נהר פישון ונוסעים על הגמלים, עד שהגיעו לנהר כוש, ומצאו הארץ שמנה, טובה ורחבה, שדות וכרמים, גנים ופרדסים. ולא מנעו יושבי הארץ את בני דן משבת עמהם וכרתו להם ברית. והיו בני כוש פורעים להם מס וישבו עמהם שנים רבות, עד שפרו ורבו עד למאד.

ואחרי מות סנחריב נסעו להם שלושה שבטים מישראל, והם נפתלי, גד ואשר, והיו נוסעים וחונים עד אצל גבולם של בני דן והרגו באנשי כוש כל שבט ושבט שלושה חדשים בשנה ושלל השבט לשבטו.

‏ארבעת השבטים שהם דן ונפתלי, גד ואשר, חונים בחוילה הקדומה אשר שם הזהב, והם מקומות טובים וקיימים במלכות פרוַיים ממשלת הוֹרינוֹס, ובוטחים בקונם תחילה, והאל בעזרם.

והשבטים האלה שמו ידיהם בעורף אויביהם, ובכל שנה ושנה עושים מלחמה עם שבע מלכויות ושבע ארצות, והם מעבר לנהר כוש. ואלו ארבעה השבטים יש להם זהב וכסף ואבנים טובות וצאן ובקר וגמלים וחמורים הרבה מאה וזורעים וקוצרים ויושבים באוהלים, וכשירצו נוסעים וחונים באהליהם מגבול לגבול מהלך שני ימים על שני ימים. ובמקום שהם חונים, אין לך מקום שתיכנס שם רגל בני אדם. –

ושם מלכם עוזיאל, ושם הנשיא הגדול אליצפן מבני אליצפן מבני אהליאב למטה דן, ודגלו לבן כתוב בשחור: 'שמע ישראל יי אלהינו יי אחד, [דברים ו, ד] ובעת אשר יבקש לצאת למלחמה, יצעק הצועק בקול שופר ויבוא שר הצבא ויצאו החיילות במאה ועשרים אלף דגלים לבנים קטנים. וכל שלושה חדשים יוצא שבט אחד למלחמה והשבט עומד בחוץ, וכל מה שיביאו משלל אויביהם יחלקו עם השבט שלהם. –

‏וכך הם עושים עד משלם שלושה חדשים וחוזרים ומביאים כל השלל למלך עוזיאל ומחלק הכל עם כל ישראל. וזה החוק להם מהמלך דוד עד היום. והמלך עוזיאל נוטל חלקו ונותן לכל החכמים בעלי תורה יושבי אוהלים. –

ומבני שמשון – שבט בני דן – אלו על כולם. אין בורחים כלל [במלחמה], כי בושה גדולה זאת אצלם, והם כחול הים עתה ואין להם עסק כי אם מלחמה. ובעת שיילחמו יאמרו: "לא טוב לגבר שינוס, ימות בחור ואל ינוס, יחזק לבו אל יי" ואומרים כמה פעמים וקוראים כולם יחד: "שמע ישראל יי אלהינו יי אחד!"

[אלדד הדני מספר:]

ארבעה שבטים הם במקום אחה דן ונפתלי, גד ואשר. שם המקום חוילה הקדומה, אשר שם הזהב. ויש להם שופט עבדון שמו, ודנים בארבע מיתות בית דין ויושבים באוהלים וחונים ונוסעים ממקום למקום. ונלחמים עם שבעת מלכי כוש, ומהלך ארצם שבעה חדשים, אבל חמישה מאותם המלכים סובבים אותם מאחריהם ומשני צדיהם ונלחמים עמם בכל עת. ומי שהוא רך-לבב נותנים אותו לנחלת יי. יש להם המקרא כולו, ואין קוראים מגילה ממעשה אסתר, כי לא היו באותו הנס.

ולא מגילת איכה, כדי שלא לשבור לבם. וכל תלמוד שלהם ‏אין שם שום חכם אלא: אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה.

וכל איש-זרוע מהם נותנים אותו לחלק המלחמה ואינם זזים ממלאכתם, אלו לתורה ואלו למלחמה הם מן השבטים ארבעתם. וכשיוצאים – אין יוצאים מעורבים. גיבורי דן שלושה חדשים ידועים רודפים אחר מלחמתם על סוסיהם ואין יורדים מעליהם כל השבוע. ולערב-שבת יורדים בכל מקום שהם וסוסיהם עומדים בכלי זינם. ואם לא יבואו עליהם האויבים, שובתים השבת כמשפט. ואם יבואו עליהם האויבים, יוצאים בכל כלי זינם והורגים בהם רבים כגבורת השם עליהם. ויש שם מגיבורי בני שמשון מבני דלילה והם רצים לקראתם למלחמה, והקטן שבהם ירדוף רבים מהם, והרמת-קול כל אחד מהם בקול ענות-גבורה כקול הארי וקורא בקול גדול: "ליי הישועה ועל עמך שבטי ישורון גבורתך סלה! –

‏נפתלי, גד ואשר לאחר חורבן בית ראשון באו לדן, מפני שמתחילה היו יושבים עם יששכר בעריהם, והיו מתקוטטים עמהם, שהיו אומרים להם: "אתם בני השפחות!" ונתייראו אלו, שלא תפול מלחמה ביניהם, ונסעו והלכו עד שהגיעו לדן ונעשו ארבעה שבטים במקום אחד.

וארבעה שבטים הללו, דן ונפתלי, גד ואשר עומדים עם מקניהם על שפת הנחל סמבטיון לגזוז את צאנם, כי היא ארץ שטוחה ומישור ונקיה, שלא יעלה בה לא קוץ ולא ירק. וכשיראו שבט משה, הם מתקבצים ועומדים על שפת הנחל, והם קוראים ואומרים: "אחינו שבטי ישורון! – והם נותנים שלום אלו לאלו.

(ב, ד-ז). א: אלדד הדני, 44 (בית המדרש ו, 18-13). ב: שם, 27-26. ג: בית המדרש, 108-107. ד: אלדד הדני, 51‏. – גינצברג ד, 182; ו, 307. – ב"י ה, 31-28, 297-296.