א

אמר לו נבוכדנאצר לבן-סירא: מפני מה חתול אוכל העכבר ולא שאר השרצים?

אמר לו: בתחילה חתול ועכבר חברים היו. פעם אחת הלך העכבר והלשין על החתול להקדוש ברוך הוא; אמר לו: "רבונו של עולם! אני וחתול נשתתפנו ואין לנו מה לאכול."

אמר לו: "‏אתה הלשנת את חברך, כדי שתאכלנו; עתה היא יאכל אותך, ואתה תהיה לו מזונות."

אמר לו: "רבונו של עולם! ומה עשיתי?"

אמר לו: "אי שרץ טמא! והלא למדת משמש וירח, שהיו שווין בקומה ובתואר, ועל שהלשינה הלבנה על השמש, חיסרתי ממאורה והוספתי לשמש. כן גם אתה הלשנת על חברך שתאכלנו; לפיכך היא יאכל אותך."

אמר לו: "אם כן, נאבד אני וזרעי!"

אמר לו: אני אשאיר לך פליט, כמו שעשיתי לירח [חולין ס, ב ועוד]."

מיד הלך העכבר ונשך החתול בראשו, וקפץ החתול והשליך העכבר בארץ ונשכו ומת. באותה שעה נפלה אימת חתול בעכבר, ולפיכך יאכלנו.

‏ב

אמר לו נבוכדנאצר לבן-סירא: מפני מה תפירה בפי העכבר?

אמר לו: בימי המבול נכנסו בתיבה שקצים ורמשים זכר ונקבה. פעם אחת ישב עכבר עם נקבתו אצל חתול, אמר חתול: "זוכר אני, שאבי אוכלו ואת זרעו; מותר לי, שאוכלנו!"

מיד הלך לאכלו, ברח העכבר והיה מבקש נקב להיחבא ולא מצא, מיד נעשה לו נס ומצא נקב ונכנס שם. בא חתול אל הנקב ורצה להיכנס אחריו ולא היה יכול, לפי שהנקב קטן; הכניס ידו להוציאו, פתח פיו העכבר ומשך לחייו בצפרניו, ונקרע מפיו למטה כחצי זרת.

כשהלך חתול, יצא העכבר מן הנקב והלך לנח ואמר לו: "‏איש צדיק, עשה עמי צדקה ותפור לחיי, שקרע לי חתול אויבי."

אמר לו: "לך, הבא לי שערה מזנב החזיר."

מיד יצא ומצא לו חזיר שוכב וקרע בשיניו משערו, והלך אצל נח ותפר פיו באותה שערה, ועד עתה נראית התפירה.

(א, ה). אלפא-ביתא דבן סירא, 29, 27 (ראה מדרש הגדול , בראשית ג, ו; בראשית רבה יט, ב; מדרש שמואל יב, ד; בית המדרש ו, הקדמה, עמ' 12; צמח צדיק, סימן ל). – גינצברג ה, 51 (151). ש"א 184 (24). א"י א, 123-121, צפונות, כז-כח.