פרנסיסקו דה קבדו (1645-1580)
מצייר הוא דוקטור למדיצינה שביקש להתחתן (רומנסה סאטירית) רוֹצָה אַתְּ כִּי אֶהֱיֶה שַׁדְכָן לָךְ אַנְגֵ'ילָה דֶה מוֹנְדְרָגוֹן שִׁמְעִי נָא מַה שֶּׁלָּךְ אַגִּידָה עַל חֲתָנֵךְ וְרֹב עֶרְכּוֹ. הֵן רוֹפֵא מְאוֹד נִכְבָּד הוּא בְּחַסְדֵי הָאֵל בּוֹרְאוֹ, וּכְתָבִים נָאִים מַחְזִיק הוּא בְּכִיסוֹ וְאַרְנָקוֹ. מִי שֶׁהִתְוָה דְּמוּת שֶׁל פַּחְדָן לוֹ שִׁקֵּר מִבְּלִי לְהַכִּירוֹ. הֵן בְּחַיָּיו גְּבָרִים קָטַל הוּא יוֹתֵר מִסִּיד קַמְפֵּיאָדוֹר. וּבְבוֹאוֹ לִפְקֹד פֹּה בַּיִת גָּדוֹל כָּל כָּךְ הוּא פִּרְסוּמוֹ, שֶׁהַיְּלָדִים אוֹמְרִים: "רַחֵם נָא הָאֵל עַל זֶה שֶׁמֵּת הַיּוֹם" גַּם הָרוֹפְאִים רַק בְּנֵי תְּמוּתָה הֵם עַל חֶטְאָם נִתַּן לִמְחֹל, אִם אַךְ נַשְׁוֶה אוֹתָם, סְבוּרַנִי לַדּוֹקְטוֹר הַגָּדוֹל מִכָּל. בִּהְיוֹתוֹ מַפְחִיד מִנֶּגֶף בְּנֵי הַכְּפָרִים מַרְבִּים לַחְקֹר מִפִּי נוֹדֵד וְעוֹבֵר אֹרַח הַאִם פָּגַשׁ אוֹתוֹ, אִם לֹא. מִבְּנֵי מִינוֹ, רוֹפְאִים כָּמוֹהוּ יוֹצֵק הַמֶּלֶךְ, רַב הוֹדוֹ, אֶת תּוֹתְחֵי חוֹמוֹת הַקֶּרֶת וְרוֹבִים לְלִגְיוֹנוֹ. אִם מַחְלִים אִישׁ שֶׁטִּפֵּל בּוֹ יַחְשֹׁב: הַלָּה קָם מִקִּבְרוֹ, וּבְשֶׁל הַנֵּס, מַתָּת יִתֵּן לוֹ תַּכְרִיךְ לִכְרֹךְ בּוֹ אֶת גּוּפוֹ. אִם בְּשִׁבְתּוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת קוֹל זְעָקָה תִּקְלֹט אָזְנוֹ, מִיָּד עֵט וּנְיָר לוֹקֵחַ כּוֹתֵב: "מוּלִי נָפַח רוּחוֹ". מִמְּטֻפָּלָיו אִישׁ לֹא גָּוַע עוֹד וּכְנוֹצְרִי הֵשִׁיב נַפְשׁוֹ, כִּי בְּלִי וִדּוּי כָּל אִישׁ הוֹרֵג הוּא וְאָץ לִטֹּל אֶת נִשְׁמָתוֹ. בַּתַּלְיָנִים הֵן מִתְקַנֵּא הוּא אֶת הַמּוֹשֵׁל תָּדִיר יָאֹר: עַל מוּמָתָיו טֶרֶם קָצַב לוֹ קִצְבַּת תַּלְיָן לְמִחְיָתוֹ! יֵשׁ הַסְּבוּרִים כִּי הוּא הַמָּוֶת יֵשׁ הָרוֹאִים נְחִישׁוּתוֹ וְ"יוֹם הַדִּין" הִנָּם קוֹרְאִים לוֹ כִּי לֹא יָחֹן בְּמִשְׁפָּטוֹ. אֵין הוּא אוֹכֵל בִּשְׁבִיל לִתְפֹּחַ אוֹ לְעַדֵּן אֶת בְּשָׂרוֹ, אֶת הָרָעָב פָּשׁוּט מֵמִית הוּא כִּי לְהָמִית הוּא תַּחְבִּיבוֹ. לֹא מְכַבֶּה כִּי אִם מַצְמִית הוּא תָּדִיר אֶת פְּתִיל חַיֵּי נֵרוֹ; אִם שֶׁמֶשׁ לֹא תָּאִיר, יִחְיֶה לוֹ כַּעֲטַלֵּף בְּפִנָּתוֹ. פִּרְדָּתוֹ, אַף כִּי חַיָּה עוֹד אַל תַּחְשְׁבוּ כִּי חֶלְקָהּ טוֹב, רַע מִמָּוֶת גּוֹרָלָהּ פֹּה שֶׁמֻּנָּה לָהּ מִיָּדוֹ. הוּא, אֲשֶׁר פִּרְסוּם כֹּה רַב לוֹ וּבְעֵין כֹּל נִכְבָּד סִבְרוֹ, בְּיָפְיֵךְ עֵינָיו נָתַן הוּא הִתְאַהֵב הוּא בָּךְ עַד תֹּם. בִּרְאוֹתוֹ אֵיךְ אוֹהֲבַיִךְ מְמִיתָה אַתְּ, שָׂשׂ לִבּוֹ. עַל נָדָן וִתֵּר, כִּי דַּי לוֹ שֶׁבְּכָךְ דּוֹמָה אַתְּ לוֹ. הִנָּשְׂאִי לוֹ וְאַף פַּעַם כְּאַלְמָנָה תֵּדְעִי מַכְאוֹב. הֵן לֹא שָׁמַעְנוּ כִּי הַמָּוֶת בְּעַצְמוֹ יָמוּת פִּתְאוֹם! אִם תֵּאוֹתִי לוֹ, יִתֵּן לָךְ אֱלֹהִים אֶת בִּרְכָּתוֹ, אַךְ אִם לָאו, שֶׁיִּפְטְרֵנוּ נָא, עַד נֶצַח מֵעָנְשׁוֹ.
Francisco de Quevedo (1580-1645)
Pinta a un doctor en medicina que se queria casar (Romance satirico) Pues me hacéis casamentero Angela de Mondragon escuchad de vuestro esposo las grandezas y el valor. El es un médico honrado por la gracia del Señor, que tiene muy buenas letras en el cambio y el bolsón. Quien os lo pintó cobarde no lo conoce, y mintió. que ha muerto más hombres vivos que mató el Cid Campeador. En entrando en una casa tiene tal reputación Que luego dicen los niños: "Dios perdone al que murió" Y con ser todos mortales los médicos, pienso yo que son todos venïales, comparados al dotor. Al caminante en los pueblos se le pide información, temiéndole más que a peste de si le conoce o no. De médicos semejantes hace el rey, nuestro señor, bombardas a sus castillos mosquetes a su escuadrón. Si a alguno cura y no muere piensa que resució, y por milagro le ofrece la mortaja y el cordón. Si acaso, estando en su casa oye dar algún clamor, tomando papel y tinta escribe: "Ante mi pasó". No se le ha muerto ninguno de los que cura hasta hoy porque antes que se mueran los mata sin confesión. De envidia de los verdugos maldice al corregidor, que sobre los ahorcados no le quiere dar pensión Piensan que es la Muerte algunos otros viendo su rigor le llaman el día del Juicio pues es total perdición. No come por engordar ni por el dulce sabor, sino por matar la hambre que es matar su inclinación. Por matar mata las luces y si no le alumbra el sol como murciégalo vive a la sombra de un rincón. Su mula, aunque no está muerta no penséis que se escapó; que está matada de suerte que le viene a ser peor. El que se ve tan famoso y en tan buena estimación atento a vuestra belleza se ha enamorado de vos. No pide le deis más dote de ver que matáis de amor; que en matando de algún modo para en uno sois los dos. Casaos con el y jamás vïuda tendréis pasión, que nunca la misma Muerte se oyó decir que murió. Si lo hacéis, a Dios le ruego que os gocéis con bendición; pero si no, que nos libre de conocer al dotor.
מספרדית: אבנר פרץ
