לדף השער

לרשימת השירים


לקט תרגומים משירת העולם
אבנר פרץ

לשיר הבא

לשיר הקודם

שיר מספר

87


פבלו נרודה (1973-1904)

עת כי מצ'ילה

 

הוֹ צִ'ילֶה, עֲלֵה כּוֹתֶרֶת אָרֹךְ

שֶׁל יַיִן, שֶׁל יָם וְשֶׁל שֶׁלֶג,

אַיי עֵת-כִּי

אַיי עֵת-כִּי וְעֵת-כִּי

אַיי עֵת-כִּי

אָשׁוּב וְאֶרְאֵךְ בְּעֵינַי,

תִּכְרְכִי חֲגוֹרֵךְ,

חֲגוֹר קֶצֶף לָבָן וְשָׁחוֹר, לְמָתְנַי,

וְאֶפְרֹק שִירָתִי

לְאֹרֶךְ תְּחוּמַיִךְ.

 

יֵשׁ אֲנָשִׁים

חֶצְיָם דָּג, חֶצְיָם רוּחַ,

יֵשׁ אֲנָשִׁים אַחֵרִים שֶׁהֵם מַיִם.

אֲנִי מֵעָפַר הָאָרֶץ נוֹצַרְתִּי.

סוֹבֵב בָּעוֹלָם

הַשִׂמְחָה בִּי גּוֹבֶרֶת, גּוֹאָה:

כָּל עִיר, חַיִּים חֲדָשִׁים לִי נוֹתֶנֶת.

נוֹלָד הָעוֹלָם.

אַךְ אִם גֶּשֶׁם יוֹרֵד לוֹ בְּלוֹטָה,

עָלַי הֵן יוֹרֵד לוֹ הַגֶּשֶׁם,

אִם בְּלוֹנְקִימַאי הַמֻּשְׁלֶגֶת

מַחְלִיק לוֹ הַשֶּׁלֶג מֵעַל הֶעָלִים,

לַמָּקוֹם שֶׁאֶשְׁהֶה בּוֹ יַגִּיעַ.

בִּי מַבְשִׁילָה הַחִטָּה הַכֵּהָה מֵקָאוּטִין.

שֶׁלִּי הִיא הָאָרָאוּקַרְיָה בְּוִיָּיה-רִיקָה,

וְלִי הֵם חוֹלוֹת נוֹרְטֶה גְרַאנְדֶה

לִי וֶרֶד אֶחָד אַדְמוֹנִי בַּפְּרוֹבִינְצְיָה,

וְהָרוּחַ הַזּוֹ הַפּוֹרַעַת

אֶת אַחְרוֹן הַגַּלִּים בְּוַלְפָּארָאִיסוֹ

מַכָּה בַּחֲזִי וְהוֹלֶמֶת

נוֹקֶבֶת אוֹתוֹ בִּשְׁאוֹן שֶׁבֶר

כְּאִלּוּ חַלּוֹן מְנֻפָּץ

פָּעוּר בְּלִבִּי.

 

חֹדֶשׁ אוֹקְטוֹבֶּר חָזַר וְהִגִּיעַ

זְמַן מוּעָט אַחֲרֵי הָאוֹקְטוֹבֶּר שֶׁגָז,

וּבְעֵת הַגִּיעוֹ דּוֹמֶה הָיָה לִי כְּאִלּוּ

מַבִּיט הִנְּנִי וְצוֹפֶה בִּזְמַן בֶּן-בְּלִי-נֹעַ.

כָּאן הַסְּתָיו. חוֹצֶה אָנֹכִי

עֲרָבוֹת שֶׁל סִיבִּיר.

יוֹם אַחַר יוֹם מַצְהִיב לוֹ הַכֹּל,

הָעֵץ וְהַשִּׂיחַ,

הָאֲדָמָה וְכָל שֶׁעָלֶיהָ יוֹצֵר הָאָדָם הֶחָדָש:

יֵשׁ זָהָב וְאֹדֶם שַׁלְהֶבֶת,

בֹּקֶר, עֲנָקִיּוּת, וְשֶׁלֶג וָטֹהַר.

 

הָאָבִיב בְּאַרְצִי

מִצָּפוֹן לַדָּרוֹם בָּא, מֵפִיץ בָּהּ נִיחוֹחַ.

כְּמוֹ נַעֲרָה הַבָּאָה

דֶּרֶךְ שְׁחֹר אֲבָנִים שֶׁל קוֹקִימְבּוֹ

מִבְּעַד לְגָדָה חֲגִיגִית מַקְצִיפָה

יְחֵפָה שָׁם דּוֹאָה

לְאַרְכִיפֶּלָגִים פְּצוּעִים מַגִּיעָה.

לֹא רַק מֶרְחָב וּתְחוּמִים, הָאָבִיב

הַמְמַלְּאֵנִי, תַּצִּיעַ.

לֹא רַק אָדָם הִנְּנִי.

יְלִיד הַדָּרוֹם אָנֹכִי. מִן הַגְּבוּל

בְּדִידוּיוֹת הֵבֵאתִי וְדַהַר

אַחְרוֹן הַמַּצְבִּיאִים.

אַךְ הַמִּפְלָגָה מֵאֻכַּף הַסּוּס הוֹרִידַתְנִי

נָעֲשֵׂיתִי אָדָם, וְצָעַדְתִּי

עַל פְּנֵי חוֹלִיּוֹת וּרְכָסִים

אוֹהֵב וּמְגַלֶּה תַּגְלִיּוֹת.

 

עַמִּי שֶׁלִּי, אֱמֶת כִּי בְּבוֹא הָאָבִיב,

שְׁמִי מְהַדְהֵד בְּאָזְנֶיךָ

וְאַתָּה תָּשׁוּב תַּכִּירֵנִי

כְּמוֹ הָיִיתִי נָהָר

הַזּוֹרֵם לְפִתְחֶךָ?

 

נָהָר הִנְּנִי. אִם תַּסְכִּית

חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ מִתַּחַת לִמְלַחַת

אַנְטוֹפָגַסְטָה, אוֹ גַּם

מִדָּרוֹם לְאוֹסוֹרְנוֹ

אוֹ בְּרִכְסֵי הֲרָרִים שֶׁל מֶלִיפִּילְיָיה,

אוֹ בְּטֶמוּקוֹ,

בְּלֵיל כּוֹכָבִים רְטֻבִּים וְדַפְנָה מְהַדְהֶדֶת,

לָאֲדָמָה עֵת תַּצְמִיד אֶת אָזְנֶיךָ,

תִּשְׁמַע אֵיךְ זוֹרֵם אָנֹכִי

שָׁקוּעַ בָּעֹמֶק וְשָׁר לִי.

 

הוֹ אָבִיב שֶׁלִּי, אוֹקְטוֹבֶּר,

אֵל עַמִּי נָא הָשִׁיבֵנִי,

אֵיכָה אוּכַל לִבְלִי רְאוֹת עוֹד אֶלֶף אִישׁ

וַעֲלָמוֹת אֶלֶף,

אֵיכָה אוּכַל לִבְלִי שֵׂאת עַל כְּתֵפַי

גַּם בְּדַל תִּקְוָה?

אֵיכָה אוּכַל לִבְלִי צָעוֹד עִם דֶּגֶל

שֶׁיָּד בְּיָד בְּתוֹךְ שַׁרְשֶׁרֶת

מַאֲבָק אָרֹךְ וּמְמֻשָּׁךְ

נִמְסַר וּלְיָדַי שֶׁלִּי הִגִּיעַ?

אַיי מוֹלַדְתִּי, מוֹלַדְתִּי,

מָתַי, מוֹלַדְתִּי,

מָתַי, אַיי, וּמָתַי

מָתַי

אָשׁוּב לִרְאוֹת פָּנַיִךְ?

 

הַרְחֵק מִמֵּךְ

מַחֲצִית מֵאַדְמָתֵךְ וּמֵאִישַׁיִךְ

מַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת עוֹדֶנִּי

וְשׁוּב הַיּוֹם, חוֹלֵף לוֹ הָאָבִיב.

אֲבָל שִׁפְעַת פְּרָחַיִךְ תְּמַלְאֵנִי,

עִם נִצְחוֹנֵךְ עֲלֵי מִצְחִי אֶצְעַד

וּבָךְ יוֹסִיפוּ שָׁרָשַׁי לִחְיוֹת.

 

מָתַי אֶפְגֹשׁ שׁוּב

בָּאָבִיב שֶׁלָּךְ קָשֶׁה,

וְעִם בָּנַיִךְ

כֻּלָּם, אֶצְעַד עַל פְּנֵי שָׂדוֹת וּבִרְחוֹבַיִךְ

בְּנַעֲלַי אֲשֶׁר בָּלוּ.

מָתַי, אֲהָהּ, מָתַי

אֵלֵךְ לִי בְּחֶבְרַת אֶלְיָאס לָפֶרְטֶה

בְּרַחֲבֵי הַפַּמְפָּה הַמֻזְהֶבֶת.

מָתַי אַצְמִיד אֶל פִּיךְ,

בַּת צִ'ילֶה הַמְחַכָּה לִי,

שְׂפָתַי אֲשֶׁר הִרְבּוּ לִתְעוֹת?

מָתַי, הָהּ, שׁוּב

אוּכַל לָבוֹא אֶל תּוֹךְ חַדְרֵי הַמִּפְלָגָה

לָשֶׁבֶת שָׁם עִם פֶּדְרוֹ פוֹגוֹנֶרוֹ,

עִם זֶה אֲשֶׁר לֹא הִכַּרְתִּיו וּבְכָל זֹאת

יוֹתֵר מֵאָח, הִנּוֹ בַּעֲבוּרִי גַּם אָח וָרֵעַ.

מָתַי אֲהָהּ מָתַי

מִן הֶחָלוֹם כְּבָר יְקִיצֵנִי

הָרַעַם הַיָרֹק אְשֶׁר מִתּוֹך גְּלִימַת יָמֵךְ יַבְקִיעַ?

מָתַי מוֹלַדְתִּי בְּעֵת בְּחִירוֹת

אֶצְעַד וְאֶעֱבֹר מִבָּיִת אֱלֵי בָּיִת

אֶת הַחֵרוּת רַבַּת אֵימָה לִלְקֹט

לְבַעֲבוּר תִּזְעַק לָהּ בִּרְחוֹבוֹת הַקֶּרֶת?

מָתַי, אֲהָהּ, מוֹלַדְתִּי

מָתַי כְּבָר תִּנָּשְׂאִי לִי

בְּעֵינַיִךְ שֶׁכִּירֹק הַיָּם וּבְשִׂמְלָתֵךְ מִשֶּׁלֶג

וִילָדִים אָז יִוָּלְדוּ לָנוּ מִלְיוֹנִים

אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ אֶת הָאֲדָמָה לִרְעֵבֶיהָ?

 

מוֹלֶדֶת, הָהּ, לִבְלִי בְּלוֹאִים,

אָבִיב שֶׁלִּי, מוֹלֶדֶת

מָתַי, אֲהָהּ,

מָתַי זֶה וּמָתַי,

שׁוּב אֶתְעוֹרֵר בּזְרוֹעוֹתַיִךְ

סָפוּג בּמֵי יָמֵךְ וּבִטְלָלַיִךְ.

מָתַי, הָהּ, שׁוּב אֶהְיֶה סָמוּךְ

וְאֶחֱבֹק מָתְנַיִךְ,

אִישׁ לֹא יוּכַל לִפְגֹּעַ בָּךְ,

אֲנִי אוּכַל עָלַיִךְ לְגוֹנֵן

בְּזֶמֶר,

מָתַי

אֶצְעַד עִמָּךְ, מָתַי

אַתְּ תִּצְעֲדִי עִמִּי, מָתַי

אֲהָהּ מָתַי יִהְיֶה זֶה.

Pablo Neruda (1904-1973)

Cuándo de Chile

 

OH Chile, largo pétalo

de mar y vino y nieve,

ay cuándo

ay cuándo y cuándo

ay cuándo

me encontraré contigo,

enrollarás tu cinta

de espuma blanca y negra en mi cintura,

desencadenaré mi poesía

sobre tu territorio.

 

Hay hombres

mitad pez, mitad viento,

hay otros hombres hechos de agua.

Yo estoy hecho de tierra.

Voy por el mundo

cada vez más alegre:

cada ciudad me da una nueva vida.

El mundo está naciendo.

Pero si llueve en Lota

sobre mí cae la lluvia,

si en Lonquimay la nieve

resbala de las hojas

llega la nieve donde estoy.

Crece en mí el trigo oscuro de Cautín.

Yo tengo una araucaria en Villarrica,

tengo arena en el Norte Grande,

tengo una rosa rubia en la provincia,

y el viento que derriba

la última ola de Valparaiso

me golpea en el pecho

con un ruido quebrado

como si allí tuviera

mi corazón una ventana rota.

 

El mes de octubre ha llegado hace

tan poco tiempo del pasado octubre

que cuando éste llegó fue como si

me estuviera mirando el tiempo inmóvil.

Aquí es otoño. Cruzo

la estepa siberiana.

Día tras día todo es amarillo,

el árbol y la usina,

la tierra y lo que en ella el hombre nuevo crea:

hay oro y llama roja,

mañana inmensidad, nieve, pureza.

 

En mi país la primavera

viene de norte a sur con su fragancia.

Es como una muchacha

que por las piedras negras de Coquimbo,

por la orilla solemne de la espuma

vuela con pies desnudos

hasta los archipiélagos heridos.

No sólo territorio, primavera,

llenándome, me ofreces.

No soy un hombre solo.

Nací en el sur. De la frontera

traje las soledades y el galope

del último caudillo.

Pero el Partido me bajó del caballo

y me hice hombre, y anduve

los arenales y las cordilleras

amando y descubriendo.

 

Pueblo mío, verdad que en primavera

suena mi nombre en tus oídos

y tú me reconoces

como si fuera un río

que pasa por tu puerta?

 

Soy un río. Si escuchas

pausadamente bajo los salares

de Antofagasta, o bien

al sur, de Osorno

o hacia la cordillera, en Melipilla,

o en Temuco, en la noche

de astros mojados y laurel sonoro,

pones sobre la tierra tus oídos,

escucharás que corro

sumergido, cantando.

 

Octubre, oh primavera,

devuélveme a mi pueblo.

Qué haré sin ver mil hombres,

mil muchachas,

qué haré sin conducir sobre mis hombros

una parte de la esperanza?

Qué haré sin caminar con la bandera

que de mano en mano en la fila

de nuestra larga lucha

llegó a las manos mías?

Ay Patria, Patria,

ay Patria, cuándo

ay cuándo y cuándo

cuándo

me encontraré contigo?

 

Lejos de ti

mitad de tierra tuya y hombre tuyo

he continuado siendo,

y otra vez hoy la primavera pasa.

Pero yo con tus flores me he llenado,

con tu victoria voy sobre la frente

y en ti siguen viviendo mis raíces.

 

Ay cuándo

encontraré tu primavera dura,

y entre todos tus hijos

andaré por tus campos y tus calles

con mis zapatos viejos.

Ay cuándo

iré con Elías Lafferte

por toda la pampa dorada.

Ay cuándo a ti te apretaré la boca,

chilena que me esperas,

con mis labios errantes?

Ay cuándo

podré entrar en la sala del Partido

a sentarme con Pedro Fogonero,

con el que no conozco y sin embargo

es más hermano mío que mi hermano.

Ay cuándo

me sacará del sueño un trueno verde

de tu manto marino.

Ay cuándo, Patria, en las elecciones

iré de casa en casa recogiendo

la libertad temerosa

para que grite en medio de la calle.

Ay cuándo, Patria,

te casarás conmigo

con ojos verdemar y vestido de nieve

y tendremos millones de hijos nuevos

que entregarán la tierra a los hambrientos.

 

Ay Patria, sin harapos,

ay primavera mía,

ay cuándo

ay cuándo y cuándo

despertaré en tus brazos

empapado de mar y de rocío.

Ay cuando yo esté cerca

de ti, te tomaré de la cintura,

nadie podrá tocarte,

yo podré defenderte

cantando,

cuando

vaya contigo, cuando

vayas conmigo, cuándo

ay cuándo.

מספרדית: אבנר פרץ

לשיר הבא

לשיר הקודם