ז'ול סופרוויאל (1960-1884)
לב דַּי בְּנֵר אֶחָד לְהָאִיר אֶת הָעוֹלָם אֲשֶׁר סְבִיבוֹ חַיֶּיךָ סוֹבְבִים חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ, לֵב אִטִּי הַמַּרְגִּילְךָ וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ לְמָה, לֵב רְצִינִי הַמֵּכִיל בַּחֵלֶק הַיּוֹתֵר בָּטוּחַ שֶׁבְּךָ קַרְקָעוֹת לְלֹא עַלְוָה דְּרָכִים לְלֹא סוּסִים סְפִינָה לְלֹא קְלַסְתֵּר וְגַלִּים לְלֹא מַיִם. אוּלָם אַלְפֵי יְלָדִים מַמְרִיאִים בַּכִּכָּר תּוֹךְ הַשְׁמָעַת צְרָחוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה מִתּוֹךְ בִּטְנָם הַצְּנוּמָה שֶׁאָדָם שְׁחֹר זָקָן -מֵאַיִן הִגִּיעַ?- מְשַׁלֵּחַ בִּתְנוּעַת יָד בּוֹדֶדֶת לִמְרוֹמָיו שֶׁל עָנָן. וְאָז, מֵחָדָשׁ, בּוֹדֵד, אַתָּה מְגַשֵּׁשׁ בְּתוֹךְ הַבָּשָׂר, לֵב קָרוֹב כֹּה לַתַּכְרִיכִים לֵב שֶׁל אָדָם בּוֹגֵר.
Jules Supervielle (1884-1960)
Coeur Suffit d'une bougie Pour éclairer le monde Autour duquel ta vie Fait sourdement sa ronde, Cœur lent qui t'accoutumes Et tu ne sais à quoi, Cœur grave qui résumes Pans le plus sûr de toi Des terres sans feuillage, Des routes sans chevaux, Un vaisseau sans visages Et des vagues sans eaux. Mais des milliers d'enfants Sur la place s'élancent En poussant de tels cris De leurs frêles poitrines Qu'un homme à barbe noire, De quel monde venu? D'un seul geste les chasse Jusqu'au fond de la nue. Alors de nouveau, seul, Dans la chair tu tâtonnes, Cœur plus près du linceul, Cœur de grande personne.
מצרפתית: אבנר פרץ
