גוסטבו אדולפו בקר (1870-1836)
העוגב בַּסָּלוֹן בְּקֶרֶן זָוִית אֲפֵלָה, מִלֵּב גְּבִרְתּוֹ, זֶה כְּבָר אוּלַי שָׁכוּחַ, דּוֹמֵם וּמְכֻסֶּה אָבָק שָׁם נֵבֶל יָנוּחַ. כַּמָּה צְלִילִים רוֹדְמִים בֵּין מֵיתָרָיו, כְּמוֹ צִפּוֹר בֵּין בַּדֵּי עֵץ רוֹדֶמֶת, לְיָד צוֹנֶנֶת מַמְתִּינִים שֶׁעֲלֵיהֶם תִּהְיֶה פּוֹרֶטֶת. אֲהָהּ!, חָשַׁבְתִּי לִי, הַכִּשָּׁרוֹן בְּעֹמֶק נֶפֶשׁ לִפְעָמִים רוֹדֵם לוֹ כָּכָה וּכְמוֹ לָזָאר, מַמְתִּין הִנּוֹ לַקּוֹל שֶׁיְּצַוֶּה: "קוּם הִתְהַלֵּכָה, אֶחָא!"
Gustavo Adolfo Bécquer (1836-1870)
El arpa Del salón en el ángulo oscuro, de su dueña tal vez olvidada, silenciosa y cubierta de polvo veíase el arpa. ¡Cuánta nota dormía en sus cuerdas como el pájaro duerme en las ramas, esperando la mano de nieve que sabe arrancarlas! ?¡Ay! ?pensé?; ¡cuántas veces el genio así duerme en el fondo del alma, y una voz, como Lázaro, espera que le diga: «¡Levántate y anda!».
מספרדית: אבנר פרץ
