תאופיל גוטייה (1872-1811)
מה שאמרו הסנוניות שיר סתו כְּבָר רַבִּים הֶעָלִים הַיְּבֵשִׁים, מֻכְתָּמִים הַדְּשָׁאִים בְּצָהֹב. יוֹם יוֹם מַשָּׁבִים מְאַוְּשִׁים הָהּ! חָלַף לוֹ הַקַּיִץ הַטּוֹב. פְּקוּחִים עוֹד פְּרָחִים עַל מִשְׁמָר שֶׁל הַגַּן וּשְׁאֵרִית אוֹצְרוֹתָיו: דַּלְיָה חוֹשֶׁשֶׁת, רֹאשָׁהּ מְעֻטָּר בִּצְנִיף עֲגַלְגַּל שֶׁל זָהָב. הַגֶּשֶׁם, בּוּעוֹת מַעֲלֶה בָּאַגָּן; נִקְבָּצוֹת סְנוּנִיּוֹת עַל גַּגּוֹת כֹּה הוֹמִיּוֹת, מַה רוֹגֵשׁ מִלְמוּלָן: "בָּא חֹרֶף, בָּא קֹר", הֵן הוֹגוֹת.
Théophile Gautier (1811-1872)
Ce que disent les hirondelles Chanson d'automne Déjà plus d'une feuille sèche Parsème les gazons jaunis; Soir et matin, la brise est fraîche, Hélas ! les beaux jours sont finis! On voit s'ouvrir les fleurs que garde Le jardin, pour dernier trésor: Le dahlia met sa cocarde Et le souci sa toque d'or. La pluie au bassin fait des bulles; Les hirondelles sur le toit Tiennent des conciliabules: Voici l'hiver, voici le froid!
מצרפתית: אבנר פרץ
