אנטוניו מצ'אדוֹ (1939-1875)
שם, במרומי הארץ שָׁם, בִּמְרוֹמֵי הָאָרֶץ, מָקוֹם שֶׁבּוֹ תּוֹאֵר הַדוּאֵירוֹ מַסְלוּל עָקֹם כְּמוֹ בָּלִיסְטְרָה וְשָׁב אֶל סוֹרְיָה בֵּינוֹת גִּבְעוֹת-עוֹפֶרֶת וְכִתְמֵי אַלּוֹנִים גְּרוּדֵי-רוּחַ, לִבִּי בַּחֲלוֹמוֹת תּוֹעֶה לוֹ... הֲתִרְאִי, לֵיאוֹנוֹר, כֵּיצַד עַרְבֵי הַנַּחַל שָׁם נִצָּבִים קְפוּאֵי צַמֶּרֶת? רְאִי אֶת הַמוֹנְקָאיוֹ בִּתְכוֹל וָלֹבֶן; הֲבִי לִי יָדֵךְ וּנְטַיֵּלָה. בִּשְׂדוֹת מוֹלַדְתִּי בָּהֶם גּוֹבְלִים כַּרְמֵי זֵיתִים מְאֻבָּקִים בָּדָד אָנוּעַ, עָגוּם, מְהֻרְהָר וְזָקֵן וְיָגֵעַ.
Antonio Machado (1875-1939)
Allá, en las tierras altas, Allá, en las tierras altas, por donde traza el Duero su curva de ballesta en torno a Soria, entre plomizos cerros y manchas de raídos encinares, mi corazón está vagando, en sueños... ¿No ves, Leonor, los álamos del río con sus ramajes yertos? Mira el Moncayo azul y blanco; dame tu mano y paseemos. Por estos campos de la tierra mía, bordados de olivares polvorientos, voy caminando solo, triste, cansado, pensativo y viejo.
מספרדית: אבנר פרץ
