לדף השער

ספר סעודת המלכים

המלך השתתק וזמן רב נראה כשקוע במחשבות. לבסוף הרים את ראשו, פנה אל בנו ואמר: "לפני שנים רבות שמעתי מאבי סיפור מוזר שנחרת על לוח לבי והיום שבתי ונזכרתי בו וברצוני לספרו באוזניך. וכך שמעתי מפי אבי:

סיפורו של המלך

לפני שנים רבות חי בממלכת הודו אדם ושמו עלי חאן. אביו של עלי חאן כיהן בחצרו של המלך כשליח. במשך שנים רבות שרת את המלך באמונה וכשמת עבר התפקיד בירושה לבנו.

רכוב על סוס אביר ולבוש בגדי שרד מיוחדים היה הצעיר משוטט ברחבי הממלכה בשליחותו של המלך, מעביר הוראות וצווים למושלי מחוזות וראשי כפרים ומקבל מהם מכתבים ואיגרות שנועדו למלך. מפעם לפעם יצא גם בשליחויות מיוחדות למסור צרורות ששלח המלך לאנשים שונים ברחבי הארץ. הצרורות הללו נועדו בחלקם לנציגים שונים של המלך ובחלקם לאנשים פשוטים בכפרים נידחים ורחוקים בקצה הממלכה.

כאשר היה עלי חאן מגיע ליעדו ומוסר את הצרור היה בעל הבית מזמין אותו על פי המנהג להתארח ימים אחדים בביתו ולנוח מעמל הדרך ואחר כך היה מוסר לידיו צרור שיועד למלך והוא היה נוטל אותו עמו ומוסרו לתעודתו. איש לא ידע מה יש בתוך הצרורות. השמועה אמרה שהם מכילים זהב ואבנים טובות, אך עלי חאן מעולם לא מעל באמונו של המלך ולא פתח את הצרורות שהעביר.

כך חלפו עליו שנים אחדות בתפקידו. השכר שקצב לו המלך הספיק לו אומנם למחייתו אך לא ניתן היה לחסוך ממנו, והוא חשב לחפש לו מקצוע חדש ששכרו רב יותר. באחד הימים כאשר התכוון כבר לכתוב למלך ולהודיע לו על פרישתו, הגיעה אליו להפתעתו איגרת חתומה מחצר המלכות. באיגרת הוצע לו לפרוש מתפקידו כשליח ולקבל על עצמו לעבד חלקת אדמה פורייה בכפר רחוק. על פי התנאים שבאיגרת יהיה עליו למסור בתמורה חלק מן היבול למוכסי המלך וכל היתר ישמש לו למחייתו.

עלי חאן תמה מאוד למראה האיגרת, אך לאחר ששקל את ההצעה בכובד ראש החליט לקבלה. כך הפך משליח לעובד אדמה ומכיוון שהיה חרוץ במלאכתו והוצאותיו מעטות, ראה ברכה בעמלו. היבולים שגידל אפשרו לו לא רק לשלם למלך את חלקו אלא אף לצבור מעט כסף לעצמו.

עברו שנים אחדות וראש הכפר שחיבב את הצעיר השקדן קרב אותו אליו ונתן לו את בתו לאשה. זמן מה חי הזוג בבקתתו הישנה של הצעיר, אך באחד הימים פנתה האשה אל בעלה ואמרה לו: "אישי, הנה עובדים אנו שנינו, אתה ואני בשדה וכבר צברנו סכום כסף הגון. הגיעה העת שנבנה לנו בקתה חדשה במקום המבנה הרעוע שאנו גרים בו כיום."

"אכן אמת בפיך" אמר האיש, "וכבר זמן רב אני הוגה בכך בעצמי. מחר אשכור בעלי מלאכה בכפר ונתחיל בבניית הבקתה."

שכר האיש בעלי מקצוע מעולים ושילם להם את שכרם ועד מהרה הקימו הללו בקתת עץ חדשה ומרווחת והאיש ורעייתו עקרו אליה.

אך הגורל לא האיר להם פנים. ביום חורף אחד בעת שנעדרו מביתם, נפלטו גיצים מן האח המבוערת שבמרכז הבית והציתו חבילת שחת שהייתה בחדר ועד מהרה היה הבית כולו למאכולת אש.

האסון לא ריפה את ידיהם. הם שבו לבקתתם הקודמת, המשיכו לעבד את אדמתם ולאחר שלוש שנים צברו שוב סכום כסף נאה ובנו בקתת עץ חדשה, גדולה ומרווחת מן הקודמת.

אך גם הפעם לא האיר להם מזלם פנים. ביום קיץ שחון וחם בעת שנעדרו שניהם מן הבית, פרצה שריפה בשדה קוצים סמוך והאש התפשטה במהירות ואחזה גם בבית. שוב מצאו השנים את עצמם ערומים וחסרי כל ונאלצו לשוב לבקתתם הישנה.

פנה האיש אל אשתו ואמר לה: "אשתי היקרה, פעמים פגעה בנו יד הגורל ושמה לאל את כל מאמצינו. עלינו לבנות לעצמנו בית אבן, בית שיוכל לעמוד בפני פגעי הזמן ובו נוכל לגור לאורך ימים ולגדל בו ללא חשש את ילדינו."

שוב עמלו השנים בכל כוחם, צברו פרוטה לפרוטה וכעבור שבע שנים אספו סכום כסף גדול שדי בו כדי לכסות את הוצאות הבניה של בית חדש עשוי אבן.

שכר האיש אומנים ובעלי מלאכה, קנה חומרי בניין וכל הדרוש והחל לבנות את הבית. הפועלים עשו מלאכתם נאמנה, והבניה התקדמה במהירות, אך צרור כספם של בני הזוג הלך והתמעט במהירות לא פחות גדולה. כאשר הונחה האבן האחרונה במקומה והבניין הושלם לא נותר בידם אף דינר אחד להחיות את נפשם. עד תקופת הקציר נותר עוד זמן רב והאיש היה אובד עצות כיון שלא ידע במה יכלכל את אשתו וילדיו הרכים עד אז. חלף שבוע וכל המזון אפס מן הבית. שקל האיש את מצבו, בחן את כל האפשרויות העומדות לפניו ולבסוף החליט להשכים קום למחרת היום וללכת לשוק שבעיירה הסמוכה בתקווה למצוא שם עבודה כלשהי.

כאשר הגיע לכיכר השוק הייתה השעה מוקדמת מאוד. השמש טרם זרחה והכיכר הגדולה הייתה ריקה מאדם. התיישב האיש על האבן הגדולה שליד המעין וחיכה. לפתע ראה ענן אבק קטן על אם הדרך היורדת אל הכפר. עד מהרה נוכח לדעת כי זהו פרש הדוהר במהירות על סוס אביר. כשהתקרב הפרש זיהה אותו על פי מדי השרד שלו כשליח מלכותי. למראהו נזכר עלי חאן בנעוריו בעת שהוא עצמו שימש בתפקיד דומה וחצה את הממלכה לאורכה ולרוחבה בשליחות המלך.

הרוכב התקרב, עצר את סוסו ופנה אליו בדברים: "ידידי, יברך האל את יומך ומעשיך! אמור נא לי היכן אמצא את ביתו של עלי חאן המתגורר בכפר פלוני?"

"ברכת אלוהים גם עליך, שליח המלך!" השיב לו בהשתוממות, "אני הוא עלי חאן. מה רצונך ממני?"

"אם כך" אמר הפרש "תם מסעי. יש בידי צרור שנשלח אליך מאת המלך." ובדברו, הוציא צרור עטוף משי שחותם המלך טבוע בו ומסרו לידיו.

עלי חאן לא האמין למשמע אוזניו. הוא נטל את הצרור לידיו והזמין את השליח אל ביתו. בעוד הם עושים דרכם לבית שקל את הצרור הקטן בכף ידו ותהה מה הוא צופן בחובו. כאשר הגיעו לכפר פנה אל השליח ואמר לו: "ברשותך אדוני, אקדים אותך מעט ואודיע על בואך לאשתי כדי שתמהר ותכין את כל הדרוש."

"מה מיהרת לשוב?" שאלה אותו אשתו כאשר נכנס לביתו, "האם התייאשת מלמצוא עבודה?"

"אשתי," השיב לה עלי חאן, "יש לנו אורח שבא ממרחקים."

"אורח? האם יצאת מדעתך. אין לנו בביתנו אפילו פרוסת לחם לילדים ואתה עוד מביא לכאן אורחים?"

"אל נא באפך רעייתי. אורחנו הוא שליח שהגיע לכאן מחצר המלך. מהרי אל השכנים ושאלי מהם קמח ותה ושאר צרכי מזון."

מיהרה האשה לעשות כדבריו ובינתיים הכניס עלי חאן את האורח לביתו והעמיד לרשותו את הגדול והמרווח בחדרי הבית. אחר כך ניגש לחדרו ושם שבר את החותמת ופתח את הצרור. לתדהמתו הכיל הצרור אבן יקרה שדי היה בה כדי לקיים אותו ואת משפחתו לתקופה של חודשים אחדים. הוא בדק היטב את הצרור לראות אם הוא מכיל דבר מה נוסף, אך לאבן לא צורף כל מכתב.

מנין נודע למלך על מצבו הדחוק ועל שום מה טרח ושלח לו אוצר זה? דבר זה היה כחידה בעיניו. עוד באותו יום מכר את האבן לאחד הסוחרים ועתה היה בידו די כסף לקנות מזון ובגדים ולארח את השליח בכבוד הראוי לו.

למחרת היום כאשר שככה מעט התרגשותו, נזכר עלי חאן שכאשר הוא עצמו כיהן כשליח מטעם המלך ומסר צרורות דומים לאנשים שונים בכפרים מרוחקים, קיבל מהם תמיד בתמורה צרורות שנועדו למלך, אבל מה הכילו צרורות אלו – על כך לא היה לו כל מושג. וכי מה יכול איכר פשוט לשלוח למלך? הרי בודאי אין למלך חפץ במתנות כסף וזהב וגם לא בפרי אדמתו, שהרי ממילא הוא מעביר חמישית מן היבול לידיהם של מוכסי המלך.

ככל שהתאמץ וחשב על כך לא נמצאה לו תשובה. יום נוסף עבר ומצוקתו של עלי חאן גברה והלכה. הוא הסתגר בחדרו ושקע במחשבות. רעיונות שונים חלפו במוחו אך כולם נראו לו כבלתי מתאימים.

בינתיים אירח את השליח בביתו ודאג לכל מחסורו, אך המחשבה על הצרור רדפה אותו ללא הרף. בלילה בעלותו על משכבו נדדה שנתו והוא המשיך להגות בכך, אך לשווא.

עוד יום חלף והשליח הודיע כי כבר נח דיו וביום המחרת הוא מתעתד לצאת לדרכו חזרה אל חצר המלך.

עלי חאן ציוה על אשתו לקנות בד משי יקר ועדין כדי לעטוף בו את מתנתו למלך. הוא קיווה שברגע האחרון ימצא דבר מה מתאים שיוכל להכניסו לצרור.

אותו לילה ישב בחדרו והגה במתנה כשהצרור הפתוח מונח בין ידיו. כל חייו עברו לנגד עיניו: הוא נזכר בהוריו ובימי נעוריו, באיגרת שקיבל מן המלך ושבעקבותיה הגיע לכפר ופתח דף חדש בחייו, בניסיונות שעברו עליו ובקשיים שהתגבר עליהם עד שזכה להקים את ביתו החדש, והוא חש בכל גופו הכרת תודה עמוקה למלך על כל מה שעשה למענו, אך עדין לא ידע מה יוכל לשלוח לו כתמורה.

לפנות בוקר הכריעה אותו העייפות. הוא עצם את עיניו ונרדם כשהצרור הפתוח בין ידיו.

כאשר התעורר משנתו נוכח לדעת כי כבר האיר היום וכי הצרור נעלם. הוא קם ממקומו, קרא לאשתו ושאל אותה: "הגידי לי רעייתי, היכן העטיפה שהכנת לי כדי לצרור בה את מתנתי למלך?"

"אישי," השיבה לו האשה, "מסרתי את הצרור לשליח והוא כבר יצא לדרכו."

"אבל הצרור היה פתוח וריק!"

"לא." אמרה האשה, "הצרור היה סגור וחתום בטבעתך ומכיוון שהשליח מיהר, ואני לא רציתי להפריע את שנתך, נטלתי אותו מבין ידיך ומסרתיו לו והוא יצא לדרכו."

עלי חאן מיהר לחבוש את סוסו ולצאת בעקבות השליח בתקווה שיעלה בידו להשיגו. הוא הדהיר את סוסו כמיטב יכולתו ועד מהרה עלה על הדרך הראשית המובילה לעיר הבירה. שם הרחק הבחין בענן אבק קטן המתרחק ממנו במהירות. לשווא הדהיר את סוסו וניסה להשיגו. סוסו של השליח היה סוס מהיר וככל שהתאמץ לא עלה בידו להשיגו. כל היום דהר עלי חאן בעקבותיו אך עם רדת הערב נוכח לדעת כי חפצו לא יעלה בידו והוא שב לביתו.

המלך פסק מסיפורו, הרים את ראשו ונשא מבטו אל האופק המרוחק. שעה ארוכה התבונן בו מהורהר ואחר כך התנער ממחשבותיו ורמז לבנו שיתקין עצמו לדרך.

הנסיך הביט בו מופתע. "אדוני אבי," פנה אליו, "אבל מה היה סוף הסיפור ומה הכיל הצרור ששלח עלי חאן למלך?"

"בני" השיב לו המלך "כאשר שמעתי את הסיפור מפי אבי, שאלתי אותו אותה שאלה עצמה והוא ענה לי כי בבוא היום אמצא את התשובה בעצמי. שנים רבות חלפו מאז ואני נוכחתי כי צדק. לא ביום אחד תמצא את התשובה. שמור את הדברים בלבך ותן לזמן לעשות את שלו. יבוא יום וברצון האלוהים תגלה את התשובה בעצמך. ועתה בני, הגיעה השעה לעזוב את היער ולשוב לעיר הבירה כי חובותינו מחכות לנו."

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

מקורות והערות

לסיפור הקודם

לאתר האינטרנט של מרכז מס"ע