לדף השער

ספר סעודת המלכים

עוד הוא מדבר והנה נשמע קול טפיפת סוס מתקרב. יצא הנער לראות מי הרוכב ועד מהרה חזר בלוויית איש צעיר עוטה בגדי מלכות. היה זה הנסיך, בנו הצעיר של המלך שדאג לשלום אביו ויצא לחפשו.

המלך שמח מאוד לבואו של בנו. הוא קם ממקומו אימץ אותו אל לבו ואחר כך אמר: "בני היקר, רואה אני שחרדת לשלומי ויצאת לחפשני וחפצך זה עלה בידך. כיצד הצלחת לעלות על עקבותי ולאתר אותי במקום נידח זה?"

"אדוני אבי," השיב הנסיך "מורי הזקן שבידו הפקדת את חינוכי, לימד אותי אומנויות רבות ובין היתר הורה לי גם כיצד ללכת בעקבי הצאן ולהתחקות אחרי טלאים שאבדו מן העדר והיום עשיתי שימוש בתלמודי זה וכך עלה בידי לאתר את מקומך. אותו מורה דגול נהג גם לתבל את דבריו בסיפורים ובמשלים ובדרכי לכאן נזכרתי בסיפור שסיפר לי ואם תרצה אשמיעו באוזניך."

"בני היקר" השיב המלך "שמח אני לראות שרכשת דעת וחכמה ואתה עושה בהם שימוש נבון וברצון אקשיב לדבריך. ספר סיפורך ונשמעה."

התיישב הנסיך למרגלות אביו והחל מספר:

סיפורו של הנסיך

ספר יסופר אבי, שהיה פעם בן מלך צעיר, יחיד לאביו ולאמו. המלך אהב את בנו מאוד ולא מנע ממנו דבר: פינק אותו במתנות כסף וזהב, נתן לו סוסים ועבדים, ומילא את כל משאלותיו.

הנסיך הצעיר חי חיי תענוגות, הרבה בנשפים ובמשתאות ולא ידע כל דאגה.

אך לא לעולם חוסן. המלך הזקן מת ובנו יחידו עלה לכס המלוכה. הנסיך הצעיר לא היה טיפש או רע לב, אך בהיותו מפונק וחסר ניסיון לא השכיל להחזיק בידו את רסן השלטון ולכפות את רצונו על עושי דברו. כל מעיניו היו נתונים לבילויים ולמשתאות. עניני השלטון היו רחוקים מלבו ומצב הממלכה הלך והדרדר.

לא עבר זמן רב והעם התקומם, מרד במלכו והורידו מכיסאו. המלך הצעיר נאלץ לנטוש את ארמונו ואת אוצרותיו ולהימלט באישון לילה מעיר הבירה כשרק כותנתו לבשרו. בצר לו החליט הנסיך לפנות לדודו מלך פרס ולבקש ממנו עזרה.

שלושה חודשים נדד הנסיך מעיר לעיר וממדינה למדינה עד אשר הגיע לעיר בירתו של מלך פרס. כאשר הגיע לשם ניגש לארמון דודו והודיע על בואו.

מלך פרס קיבל אותו בסבר פנים יפות, ערך לכבודו נשפים והציג בפניו את אנשי חצרו. הנסיך הצעיר גולל בפניו את קורותיו בתקווה שדודו יסייע בידו וימנה אותו למושל על אחת מן המדינות הרבות שבממלכתו. המלך האזין בקשב רב לסיפורו ואחר כך אמר לו: "צר לי לשמוע על כל מה שעבר עליך. תקוותי היא שהעתיד יאיר לך פנים וכבר פקדתי על הווזיר הראשי לטפל בעניינך."

הודה הנסיך לדודו ואחר כך התייצב לפני הווזיר שמח וטוב לב בקוותו שהנה הגיעו צרותיו לקיצן ועתיד מזהיר מצפה לו. אך למגינת לבו לא מינה אותו הווזיר למושל על שום מדינה או מחוז, אלא שלח אותו אל השר הממונה על רכוש המלך וזה האחרון הפקיד בידיו עדר של חמש מאות כבשים.

הנסיך היה מאוכזב מאוד, אך בלית ברירה קיבל לידו את העדר והחל לטפל בו. אבל מזלו לא שיחק לו. זאבים התנכלו לעדר והתנפלו על הכבשים בעת ששהו במרעה ולא עבר יום מבלי שנטרפה כבשה או שתים ואם לא די בכך, גם מחלות ומגיפות פקדו את העדר ועשו בו שמות. מספר הכבשים הלך והצטמצם מיום ליום ובסופו של דבר לא נותרה מכל העדר הגדול והמפוטם אפילו כבשה אחת לרפואה.

הלך הצעיר אל המלך וסיפר לו על תלאותיו. המלך האזין לו ברוב קשב ולא העיר דבר אלא שב ושלח אותו אל הווזיר הראשי וזה נתן לו עדר חדש של מאתים כבשים. הנסיך לקח את הכבשים והחל לטפל בהן. הוא הקדיש לעדר את מיטב זמנו ומרצו והשתדל מאוד, אך גורלו של העדר החדש לא שפר מזה של הקודם: הזאבים הוסיפו להתנכל לכבשים ולהרוג בהן והמחלות והמגיפות גבו אף הן מס כבד עד שבסוף השנה לא נותר מכל העדר אפילו שה אחד חי.

שוב פנה הנסיך אל דודו וגם הפעם שלח אותו המלך אל הווזיר הראשי. הפעם נתן לו הווזיר עדר קטן ובו חמישים כבשים. הנסיך הצעיר לקח את העדר ושמר עליו כעל בבת עינו. הוא לא סר ממנו יומם ולילה, טיפל במסירות בכל כבשה ובכל שה ושמר עליהם מכל משמר. בעמל רב גידר את שטחי המרעה, רכש כלבים שיגנו על העדר ועשה כל מה שביכולתו כדי לגונן ולשמור עליו והפעם ראה ברכה בעמלו. לא זו בלבד שעלה בידו לשמור על העדר משיני הזאבים ולהגן עליו ממגפות, הוא אף הצליח לרבותו ולהגדילו ומחמישים כבשים גדל העדר כעבור שנה לעדר של מאה ראשי צאן. בשנה השנייה המשיך הנסיך לטפח את העדר ולהגדילו ובתום השנה השלישית כבר מנה העדר חמש מאות כבשים.

באחד הימים שלח המלך לקרוא לנסיך וכשהלה התייצב לפניו פנה אליו המלך ואמר לו: "בעצה אחת עם הווזיר הראשי שלי החלטתי למנותך, אם טוב הדבר בעיניך, למושל על אחד ממחוזות מלכותי. האם תאבה לקבל עליך את התפקיד?"

"המלך לעולם יחיה!" השיב הנסיך, "אסיר תודה הנני לך על התפקיד הנכבד שהועדת לי ותקוותי היא שאמלא אותו במסירות ובאמונה, אך מדוע לא הטלת אותו על שכמי ביום בואי לכאן ורק עתה הואלת לכבדני בכבוד זה?"

חייך המלך ואמר: "לולא המתנתי עד כה היה גורל נתיני כגורל הכבשים שלך. עתה משהוכחת כי יש ביכולתך לנהל כהלכה עדר צאן יש לי יסוד להאמין שתוכל לנהל גם ממלכה."

סיים הנסיך את סיפורו, והמלך אמצו שוב אל לבו ואמר: "מי ייתן וכשם שהלכת היום בעקבותי, תמשיך ללכת בדרכי ולצבור ניסיון ודעת כדי שתוכל בבוא העת לתפוס את מקומי על כס השלטון, להנהיג את הממלכה ולהסב אושר לנתיניה!"

לסיפור הבא

לסיפור הקודם

לאתר האינטרנט של מרכז מס"ע