|
מנחת כלולות המשך סיפור המסגרת והנה, אותו
מגדל חרב ששימש מחסה למלך ולמשפחתו, שימש גם מקום מסתור לשני שודדי דרכים שנהגו
ללסטם את ההולכים בדרכי המדבר. באותו ערב שבו השנים עם שללם ולפתע נגלתה לעיניהם
המדורה שהעלה במלך. השנים ירדו מסוסיהם והתקרבו חרש אל המגדל. מבעד לסדק צר
התבוננו במלכה המספרת את סיפורה, בילדים השוכבים למרגלותיה ובמלך שהאזין ברוב
קשב לסיפורה. המלכה הייתה יפה כלבנה במלואה. הליכותיה וחן דיבורה עוררו את
תאוותם של השודדים והם החליטו לחמסה מיד בעלה ולקחתה עמם. לאחר שסיימה
המלכה את סיפורה נכנסו השנים אל החורבה ואחד מהם פנה בדברים אל המלך ורעייתו:
"הו אנשים טובים, השבח והתהילה לאלוהים על שמצאנו כאן נפש חיה. עוברי אורח
אנו כמוכם ובהיותנו בדרך לא הרחק מכאן תקפה מחלה את אשתי והיא לא אצרה כוח עוד להוסיף
ולרכוב. נאלצתי להשאירה לבדה ובחברת ידידי זה יצאתי להזעיק עזרה." "האם תאבה לעשות עמי חסד", המשיך
בפנותו אל המלך "ולשלוח אתנו את רעייתך הכבודה כדי שתסעד את אשתי בחוליה
ותסייע לנו להביאה לכאן?" למשמע הדברים
נכמרו רחמיה של המלכה על האשה והיא פנתה אל בעלה המהסס ואמרה לו: "יד הגורל
הנחתה אותנו לכאן בשעה הראויה כדי שנעזור לאשה מסכנה בחוליה. הנח לי ללכת עמם
ולהושיט לה את עזרתי." המלך חקר את
השנים וכששמע כי המקום אינו רחוק וכי מצוידים הם בסוסים, נענה להפצרות אשתו
והניח לה לרכוב עמם. אחד השודדים
העלה את המלכה לאוכף והשנים יצאו בדהרה ועד מהרה נעלמו מעין המלך. שעה ארוכה
רכבו השנים בלוויית המלכה והדבר עוררה את חשדה. "האם רחוק עוד המקום?" שאלה. השנים לא השיבו
לשאלתה והמשיכו לדהור. או אז הבינה המלכה כי נפלה בפח וכי חייה בסכנה. היא החלה
להיאבק עם השודד ולזעוק לעזרה, אך לשווא. השנים היו חזקים ממנה וקולה אבד בשממה. ועתה – אמר
מספר הסיפורים לקהל שומעיו המרותק – נניח לשעה קלה את המלכה לגורלה ונחזור ונראה
מה עבר על המלך שנותר במגדל החרב עם שני ילדיו הרכים. זמן רב ציפה
המלך לשובה של אשתו ושני מלוויה. הוא ניצב בפתח המגדל והאזין ברוב קשב בתקווה
לשמוע את הלמות הסוסים החוזרים, אך אוזניו קלטו רק את קול שאגותיהם הרחוקות של
חיות פרא ששיחרו לטרף במדבר. לבסוף טיפס למרומי המגדל ומשם התבונן לכל עבר, אך
לא ראה דבר. שעה ארוכה שהה
שם המלך ולבסוף החליט לחזור אל ילדיו הישנים. באותו רגע עצמו הבחין בצל הנע
ומתקרב אל המגדל. המלך נחפז לרדת במדרגות המגדל אך כשהגיע למטה חשכו עיניו: זאב
חדר אל המגדל ואחז במלתעותיו את בנו הצעיר של המלך. המלך קפץ לעברו בניסיון נואש
להציל את בלעו מפיו, אך הזאב זינק ממקומו ושעט לעבר המדבר בלא להרפות מן הילד
המייבב. המלך מיהר לרוץ בעקבותיו, אך לשווא. הזאב הלך והתרחק ועד מהרה נעלם
מעיניו ונבלע בחשיכה. הלום צער שב
המלך למגדל וכשהאיר השחר נטל עמו את בתו ובלב כבד המשיך בדרכו. כל הבוקר כיתת
המלך את רגליו בדרכי המדבר ולעת צהרים הגיע לנווה מדבר גדול ששכן לשפתו של נחל
שוצף. המלך האומלל ישב לנוח על שפת הנחל. הוא שאב מעט מים מן הנחל ולאחר שהשקה
את בתו וריווה את צימאונו שלו, התיר את צרורו, הוציא ממנו ככר לחם ומעט פירות
שעוד נותרו בו והשנים סעדו את לבם. המלך היה עייף
מאוד מכל אשר עבר עליו. קול המים הזורמים נסך בו שינה ועד מהרה הכריעה אותו
העייפות והוא נרדם בצל אחד העצים הסמוכים לנחל. שעות אחדות ישן
המלך ומצא מרגוע לנפשו, אך לפתע נעור באחת משנתו. קול צעקה רפה הגיעה לאוזניו.
הוא פקח את עיניו והביט סביבו ולא ראה את הילדה. בהביטו לנחל חשכו עיניו. על פני
הגלים הסוערים ראה את בתו נאבקת במים העזים ומשוועת לעזרה. נשוב עתה ונספר
– אמר מספר הסיפורים לנסיכה נעמה ולנסיך דורון – את שארע למלכה שנפלה ביד
השודדים. המלכה, כזכור
לכם, החלה להיאבק עם השודדים ולזעוק לעזרה, אך לשווא. השניים היו חזקים ממנה וקולה
אבד בשממה. כל הלילה דהרו השודדים והמלכה עמם ולעת בוקר הגיעו לחוף ים שמם, הרחק
מכל מקום ישוב. שם השאירו השנים את המלכה כלואה בתוך מערה. הם גוללו סלע גדול על
פי המערה לבל תוכל להימלט ואחר כך עלו על סוסיהם ורכבו אל העיר הקרובה כדי להביא
משם מצרכי מזון ובגדים. המלכה האומללה
ישבה בחשכת המערה והגתה בגורל בעלה וילדיה הרכים. שעה ארוכה עברה עליה במחשבות
ובהרהורים נוגים והנה נדמה היה לה שהיא שומעת קול רך קורא בשמה. היא הרימה את
עיניה וראתה אור קטן מבקיע מחשכת המערה. המלכה קמה על רגליה ופסעה לעבר האור.
ככל שהתקדמה גדל האור והתעצם ולבסוף נגלה לעיניה פתח צר. היא דחקה את עצמה דרכו
ולבסוף עלה בידה לצאת אל מחוץ למערה. המלכה ניצבה על
רגליה והביטה סביבה. המקום היה שמם מאדם לפניה השתרע הים הכחול ומסביב סגר עליה
המדבר. לפתע הבחינו עיניה בצבייה שעמדה למרגלות אחת הגבעות. הצבייה לא חששה כלל
מפניה והניעה בראשה כרומזת לה לבוא אחריה. המלכה פנתה לעברה והחלה הולכת
בעקבותיה. שעה קלה צעדה בעקבות הצבייה והנה, חבוי בין הגבעות, נגלה לעיניה נווה
מדבר קטן ובו עצי תמרים ומעין מים חיים. הצבייה רבצה תחתיה בקרבת המעין והמלכה
התקרבה אליה וליטפה בעדינות את ראשה. "יבורך האל אשר לא עזבני ושלח אותך אלי
להנחותני בדרך ולהצילני מיד בני עוולה!" אמרה המלכה והצבייה הניעה בראשה
כמו הבינה את דבריה. המלכה
רוותה את צימאונה במי המעין והיטיבה את לבה בתמרים הבשלים שנשרו מן העצים. "אכן נמלטתי מגורל גרוע ממוות אך מה יהיה
בסופי ומי יחלצני מן השממה הזאת?" לאטה אל נפשה. והנה פתחה
הצבייה את פיה ואמרה לה בקול אנוש: "הו מלכה ענוגה, אל תתייאשי ואל ייפול
לבבך. שימי באל מבטחך כי עינו פקוחה על כל נוצר והוא ישלח לך רווח והצלה. מי
ייתן ויעניק לך האל סבלנות כמו למַנְזָר-בַּנוּ ויאחדך עם אהובך ויחזיר לך את
כבודך." "מיהי מנזר-בנו ומה סיפורה?" שאלה
המלכה והצבייה פתחה פיה והחלה לספר: |