|
מנחת כלולות מַנְזָר-בַּנוּ בימים שמכבר חי
בפרס סוחר עשיר ולו בת יחידה, יפה כלבנה וברה כחמה ושמה מנזר-בנו. הסוחר העריף
על בתו הרבה אהבה וחום ודאג לתת לה חינוך מעולה. בהיותה בת שבע שנים שלח אותה אל
בית ספר פרטי שהתחנכו בו בנות אצילים ושניצב במרחק מה מן העיר. מנזר-בנו גדלה
וכל שנה שחלפה הוסיפה ליופייה ולחן הליכותיה עד כי הפכו דבר יופייה וחכמתה לשיחת
היום ומחזרים מכל קצות הארץ באו לבקש את ידה. אך האב שאהב אותה מאוד סרב להשיאה
בנימוק שתחילה עליה לסיים את חוק לימודיה. והנה באחד
הימים כאשר שבה הנערה מבית הספר נעצרה ליד מעין קטן שפיכה סמוך לדרך, כדי לרוות
את צימאונה ממימיו. לפתע הבחינה ביד עשויה בדולח המבצבצת ויוצאת מתוך השוקת
הקטנה שליד המעין. על היד היו חרותים סימני כתב עתיק והיא הניעה אצבעותיה כמברכת
אותה לשלום. הנערה נבהלה מהמראה ונמלטה מהמקום, אך למחרת היום משכה אותה סקרנותה
לשם ושוב ראתה את יד הבדולח מנופפת לה לשלום. הדבר חזר ונשנה במשך ימים אחדים.
מנזר-בנו סיפרה את הדבר להוריה, אך הללו לא נטו להאמין לסיפורה וחשבו כי בדתה את
הדברים מדמיונה. יומיים אחר כך
כאשר באה הנערה לבית הספר וברכה את מורה הזקן לשלום, הביט בה הלה במבט מלא חמלה
ואמר: "הברכה והשלום גם לך, נערה אומללה!" דברים אלה
העציבוה מאוד. היא ישבה בפינתה ודמעות זלגו על לחייה. היא התאמצה להבין מדוע אמר
לה המורה משפט זה, אך לשווא. דבר לא עלה על דעתה. כך נמשך הדבר
ימים אחדים. והנה בא יום והיא יצאה מבית הספר בלוויית חברותיה בדרכה לביתה. לפתע
פרצה סערה. משבי רוח עזים המו סביבה והעיפו את הצעיף מעל פניה. מנזר-בנו מיהרה
לרוץ אחר הצעיף שעף, אך הרוח נשאה אותו הרחק יותר ויותר. מנזר-בנו האיצה צעדיה,
אך ללא הועיל. "עצרי, עצרי, מנזר-בנו!" קראו לה
חברותיה, אך היא לא שתה לבה לצעקותיהן והמשיכה במרוצתה עד שהותירה אותן הרחק
מאחור. היא רצה עוד
ועוד, דרך ארוכה והנה ראתה את הצעיף נישא ברוח לתוך גנה של טירה מרהיבת עין
שמעולם לא ראתה דומה לה. הטירה הייתה מוקפת חומה ושעריה פתוחים לרווחה. מנזר-בנו
נכנסה אל תוך הגן ובאותו רגע שקטה הרוח באחת. הצעיף צנח לארץ והיא מיהרה להרימו.
היא שמחה על שעלה בידה סוף סוף להשיב לעצמה את אבידתה והפכה פניה כדי לצאת מגן
הטירה, אך באותו רגע סבו השערים בכוח על ציריהם ונסגרו בקול נקישה. מנזר-בנו
מצאה את עצמה כלואה בתוך הטירה. לשווא בכתה
הנערה והתייפחה. לשווא שוועה לעזרה. איש לא השיב לקריאותיה. דומה היה שהטירה
ריקה מאדם. השעות חלפו
לאיטן. השמש שקעה וחשיכה השתררה. מנזר-בנו שהייתה צמאה מאוד חיפשה מקור מים. היא
החלה לשוטט בגן הטירה. הטירה הייתה מרהיבת עין ביופייה. קירותיה היו מצופים בכסף
ובזהב וסביב סביב ניצבו פסלים נהדרים מקושטים בתכשיטים יקרי ערך. במרכז הגן
הייתה בריכה גדולה מעטרת באבני טורקיז ומתוכה התנשאה מזרקת מים זכים. מנזר-בנו
הרוותה את צימאונה במי המזרקה ואחר כך שמה פעמיה אל הטירה עצמה. הדלתות היו
סגורות אך בכל פעם שהתקרבה אל אחת מהן נפתחה הדלת מאליה כמזמינה אותה להיכנס.
חדרי הטירה היו רפודים בשטיחים יקרי ערך ומרוהטים בשולחנות שיש ובהט. על
השולחנות ניצבו קערות פירות טריים. מנזר-בנו
השקיטה את רעבונה בפירות ולבסוף צנחה עייפה על מטה רכה מכוסה בסדיני משי ונרדמה. כאשר נעורה
משנתה ראתה על השידה שלצדה ארוחת בוקר מונחת על טס זהב. לאחר שסעדה את לבה, יצאה
מן החדר ושבה לשוטט בחדרי הטירה. רגליה נשאו אותה מחדר לחדר ובכל מקום מצאה
שטיחים יקרי ערך ושכיות חמדה. לבסוף הגיעה לחדר שאפריון זהב ניצב במרכזו. על גבי
המצעים שכב בחור צעיר יפה תואר. על שרפרף נמוך לצד האפריון ראו עיניה את יד
הבדולח שברכה אותה לשלום מתוך השוקת. היא התקרבה לאפריון וחלחלה אחזה בה. בגופו
של העלם היו נעוצות סיכות ומחטים רבות והוא היה כבול למשכבו בשלשלאות. תחת ראשו
היה מונח גיליון מכוסה בכתב צפוף. מנזר-בנו נטלה
את הגיליון לידה ובהיותה נערה משכילה ויודעת קרוא וכתוב, פענחה עד מהרה את הכתוב
בו מלה אחר מלה. וכך היה כתוב בגיליון: "את אשר באת בשערי הטירה ורגליך חצו את סף
החדר – דעי לך כי האיש הצעיר השוכב פה הוא בן מלכים שמכשף רע לב העלים אותו
מארצו והפיל עליו תרדמת קסמים. אם ברצונך להצילו ולהשיבו לחיים, עליך לקרוא
ארבעים פעם ביום במשך ארבעים יום את הלחש החקוק על יד הבדולח. אם זאת תעשי,
ייעור הנסיך משנתו ויגאל מן הכשפים האופפים אותו!" כשקראה
מנזר-בנו את הדברים, נכמרו רחמיה על בן
המלך והיא החליטה להצילו. היא החלה לקרוא בקול רם את הלחש החקוק על היד והיא
חזרה וקראה אותו שוב ושוב ארבעים פעם. ולמחרת היום חזרה ועשתה כן וכך גם בימים
שאחריו, יום אחר יום. אך לאחר ימים
אחדים נסכו בה הבדידות והעבודה החדגונית שעמום ועייפות. לבסוף החליטה לנוח מעט
מעבודתה ולהשקיף על הנוף הניבט ממרומי מרפסת הטירה. לפתע ראתה מרחוק שיירת
צוענים שעשתה דרכה אל העיר. רעיון עלה בראשה. היא נופפה בידיה וקראה בקול עד אשר
עלה בידה להסב את תשומת לבם של הרוכבים. "התאבו למכור לי שפחה צעירה?" שאלה. "בחפץ לב" השיבו לה, "אך מה מחיר
תתני עבורה?" "אתן לכם תכשיטים ואבנים טובות!" אמרה
מנזר-בנו והיא מיהרה אל הגן, הורידה מהפסלים תכשיטים ואבני חן ושלשלה אותם
ממרומי הטירה בחבל אל הסוחרים. הללו קשרו לחבל שפחה צעירה ומנזר-בנו משכה אותה
אליה. מנזר-בנו קיוותה
כי השפחה הצעירה תהיה לה לבת לוויה ולאשת שיחה, אך עד מהרה התברר לה שהשפחה עצלה
ורעת לב ולא תצלח לחפצה. הימים נקפו.
מנזר-בנו התמידה בקריאתה והשפחה ששמעה את המלים פעמים כה רבות כבר ידעה אותן בעל
פה. באחד הימים הכריעה העייפות את מנזר-בנו והיא נרדמה. ברצון הגורל היה זה
דווקא היום הארבעים. השפחה, בהיווכחה לדעת כי גברתה ישנה, החלה לקרוא בעצמה את
הלחש וברגע שהשמיעה אותו בפעם הארבעים התעורר לפתע הנסיך משנתו ופקח את עיניו. השפחה הערמומית
קדה לפניו קידה עמוקה. "מי את?" שאל הנסיך. "אני היא זו שקראה את הלחש למענך ארבעים
יום והצילה אותך מיד הקוסם האכזר!" השיבה לו. הנסיך שלא ידע
דבר ממה שאירע בזמן שישן, האמין לדבריה אף שתיעב את מראה, בהיותו אדם הגון ושומר
על מלתו הבטיח לה לשאתה לאשה ולהפכה בבוא היום למלכה כדי לגמול לה על חסדה אתו. באותו רגע פרצה
סערה עזה. גשם חזק ניתך ממרומים והעולם סביב החשיך. לאחר שעה קלה שככה הסערה
ושוב התבהר הכל. הקסמים שאחזו בנסיך התפוגגו. הנסיך בלוויית השפחה יצאו לחצר
הטירה. שערי הטירה היו פתוחים לרווחה והמון רב קידם את פניהם והובילם אל כס
המלכות. הטירה השוממה המתה עתה אדם ושקקה חים. השפחה הייתה מרוצה מאוד מן
המתרחש. היא ניגשה לחדר שמנזר-בנו נמה בו את שנתה, העירה אותה בקללות וחרפות
ובבעיטות רגלים וציוותה עליה להתייצב במטבח הארמון. מנזר-בנו פקחה את עיניה
והבינה כי נפלה קרבן לתרמית, אך את הנעשה אין להשיב. ברגע אחד של שכחה ועייפות
איבדה את כל פרי מאמציה הארוכים. לא נותר לה עתה אלא לציית. הנסיך היה עד
מהרה למלך והוא מילא את הבטחתו והפך את השפחה למלכה. הוא הכריז על ארוסיו עמה
והעיר כולה הוארה באור יקרות שבעה ימים ושבעה לילות לכבוד החתונה. כל אותו זמן
שרתה מנזר-בנו כשפחה במטבח הארמון, שטפה כלים, ניקתה סירים ומחבתות וטאטאה את
הרצפות. שנה תמימה עברה עליה במצבה זה. השפחה שעלתה לגדולה הייתה באה כל יום
לענותה. חרפה וגידפה אותה והפליאה בה את מכותיה, עד שקצה נפשה של מנזר-בנו בחייה
והיא ביקשה נפשה למות. הגיע יום והמלך
הצעיר החליט לעלות לרגל למכה כמצוות דתו. באותם ימים נהוג היה שכשאדם חשוב עולה
לרגל למכה הוא מחלק בשובו מתנות לכל מקורביו ועבדיו. כל אחד ביקש מתנה כלשהי, אך
בהגיע תורה של מנזר-בנו לבקש מתנה, אמרה למלך כי כל חפצה הוא לקבל את אבן
הסבלנות. המלך רשם את כל הבקשות ושם לדרך פעמיו. לאחר שהשלים את מסעו והיה בדרכו
ממכה לארצו, קנה המלך בערים השונות שעבר בהן את כל המתנות שביקשו ממנו מקורביו,
אך דבר אחד לא עלה בידו לרכוש – את אבן הסבלנות. לשווא שאל וחקר ודרש. איש לא
ידע להגיד לו היכן יוכל להשיגה. אך מכיוון שהמלך היה אדם ישר ונאמן למילתו, לא
התייאש ולא פסק מלחפש אותה. לבסוף הזדמן המלך לעיר נידחת שבה ישב מלומד זקן אשר
החזיק ברשותו כמה מאותן אבנים נדירות. המלך קנה ממנו אבן קטנה במחיר עתֵק ולאחר
שמסר לו הזקן את האבן חקר אותו לתכונותיה כיון שלא ידע עליה דבר. "דע לך" אמר לו הזקן "כי מי
שמחפש את אבן הסבלנות, מן הסתם עברו עליו צרות ומרורים רבים בחייו. בקבלו את
האבן הוא מספר לה את סיפורו והאבן הולכת ומתמלאת בכל צרותיו וכאביו עד שהיא
מאיימת לפקוע." והוא הוסיף ואמר: "מי שביקשה ממך את האבן הזו, לבה מלא
צער ודאגות רבות מציקות לה והיא מבקשת נפשה למות. אחת מתכונותיה של אבן זו היא,
שהמספר לה את צרותיו וכאבו אומר לה בתום סיפורו: 'אבן הסבלנות, כלום את היא
הסבלנית או אני?' ואם משיב הוא עצמו על השאלה ואומר: 'אכן, אני הוא בעל
הסבלנות!' הוא מת מיד. כדי להצילו ממות חייב מישהו להתחבא בקרבת מקום בזמן שהאדם
מספר את סיפורו וברגע שהוא מציג לאבן את השאלה עליו למהר ולהשיב במקומו: 'את,
האבן, סבלנית מכל!' או אז מתבקעת האבן והסובל נפטר מכל דאגותיו וצערו." כשמֹע המלך את
המלים הללו הבין כדבר הפתגם כי "אין עשן בלי אש" והחליט לחקור את
העניין עד תום. בשובו ממסעו חילק לכל אוהביו ודורשי שלומו את המתנות שהבטיח.
כשבאה מנזר-בנו לפניו מסר בידה את האבן. היא נטלה אותה מידו בשמחה ובהכרת תודה
ומהרה ללכת לחדרה. המלך הלך בעקבותיה מבלי שהבחינה בו והסתתר מאחורי וילון
בחדרה. הנערה הצעירה חשבה כי איש אינו צופה במעשיה. היא הניחה את אבן הסבלנות
לפניה וסיפרה לה את סיפור חייה מהחל ועד כלה. הסיפור נגע ללבו של המלך וזעם מילא
את לבו על השפחה שהונתה את גברתה באופן כה שפל. כאשר הגיעה מנזר-בנו לסוף סיפורה
שאלה את האבן: "הו אבן הסבלנות, את ששמעת והאזנת לסיפור חיי העצוב, אמרי לי
מי היא הסבלנית מכל את או אני?" והיא בקשה
להוסיף ולומר: "הלא תודי, אני היא הסבלנית מכל!" אך באותו רגע עצמו,
יצא המלך ממחבואו וקרא: "אבן הסבלנות, את היא הסבלנית מכל!" באותו רגע
התבקעה האבן והתרסקה לרסיסים שהפכו עד מהרה לאפר. המלך ניחם על
טעותו. הוא הוליך את מנזר-בנו אל אולם המלכות והכריז קבל עם ועדה כי עומד הוא לשאתה
לאשה ואשר לשפחה – הוא ציווה להוציאה להורג. ימים טובים באו
על הזוג המאושר והשמחה לא פסקה מארמונם. פרח ביד ימין
ופרח ביד שמאל, ישמרך אלוהים
ממות ושאול! "הנה כי כן," סיימה הצבייה את סיפורה
"אל תתייאשי ואל ייפול לבך. התאזרי בסבלנות והאל ברוב חסדו לא ינטשך ויאחד
אותך בבוא היום עם בני משפחתך." |