לדף השער

מנחת כלולות

המלך אל-חק

היה דבר מה - לא היה דבר,

ממלכות פורחות הפכו למדבר.

מכל עמלנו דבר לא נותר,

רק האל לבדו הוא היה ונשאר,

מלכותו לעד קיימת, מבלה הוא כל נוצר.

מלך היה בארץ ושמו אל-חַק. יום מן הימים בהיותו בחדר המשכית אשר לו, התבונן בראי ונוכח לדעת כי זרקה שיבה בשערו וזקנו האפיר. מראה זה עורר בו מחשבות נוגות: 'הנה עברו עלי ימים ושנים על כס המלכות ורק האל הכל יכול יודע כמה שנים נותרו לי עוד עלי אדמות. ארבע נשים לי אך אף אחת מהן לא בורכה בילדים ומה צר לי לחשוב שלאחר מותי לא יעלה לשלטון בן יוצא חלצי, וכי זר ינחל את כבודי.'

כדי להפיג מעט את צערו ציוה המלך על מנסור משרתו לחוש אל האורווה ולהורות לרב הסייסים לאכוף את סוסו האהוב כי על כן מבקש הוא לצאת לצייד.

מנסור לא אחר מלמלא את מצוותו ועד מהרה הובא הסוס והמלך אל-חק עלה על גבו דרבן אותו ויצא לדרך. הוא הפנה גבו אל עיר הבירה ושאונה ושם פניו אל בדידות הטבע.

והנה ברצון הגורל, אף כי הרחיק נדוד וחצה הרים ומדבריות, לא נקרה כל צייד לפניו. מעט מעט החלה השמש לצנוח אל עבר האופק והלילה עטף את היקום בחשיכה. המלך רצה לשוב על עקבותיו ולחזור לעיר הבירה, אך נוכח לדעת כי אחר את המועד וכי החשיכה תשיגהו זמן רב בטרם יצא מן היער. מכיוון שחשש פן יאבד דרכו בחשיכה ויתעה בשבילי היער, החליט המלך לחפש מקום מסתור לבלות בו את הלילה ולהמשיך בדרכו עם שחר. הוא נשא עיניו ומבטו נפל על פתח של מערה בצלע ההר הסמוך. המלך רכב לשם, קשר את סוסו לעץ שניצב סמוך למערה ונדחק בפתח הצר. בפנים מצא חלל מרווח ולאוזניו הגיע קול מים זורמים. כשהתרגלו עיניו לחשיכה ראה פלג מים שזרם לאורך קיר המערה ונבלע בתוך האדמה. לפתע הבחינו עיניו באור קטן הרחק במעלה הזרם. המלך המופתע ביקש לדעת מאין בוקע האור. הוא פסע קדימה ומחזה מוזר נגלה לעיניו: אדם זקן בא בימים ישב על האדמה על שפת הפלג. זקנו הלבן יורד על פי מידותיו ושערותיו הארוכות צונחות על כתפיו. סמוך לו הייתה ערימת פתקים.

מידי פעם היה הזקן נוטל פתק מן הערימה, משרבט עליו משהו בכתב מהיר ומטילו אל המים.

שעה ארוכה התבונן המלך מרחוק במעשיו. הזקן היה שקוע בעבודתו ודומה שלא נתן דעתו כלל לכך שאין הוא לבדו. לבסוף התקרב המלך אל הזקן וברך אותו לשלום.

"השלום והברכה גם עליך, המלך אל-חק!" השיב הלה בלא שנשא את עיניו.

המלך היה מופתע; כיצד עלה בידו של הזקן לזהותו בחשיכה בלי להתבונן בו אפילו? מן הסתם קוסם או מכשף הוא הזקן.

"הו זקן, מי אתה ומאין תבוא? מה מעשיך במקום נידח זה ומה מלאכתך?"

"אל תשאל אותי דבר. אין לך זכות להתערב בענייני!" השיב הזקן קצרות.

"לא כן," אמר המלך "אני מושל בארץ הזו וזכותי לשאול שאלות ולהתערב בכל אשר אחפוץ!"

"טוב ויפה" אמר הזקן בנושאו את עיניו ובהתבוננו במלך במבט תקיף, "אני הוא בא כוחו של אלוהים עלי אדמות ומחצית מעוצמת העולם נתונה בידי, שכן על גבי פתקים אלה כותב אני את גורלות בני האדם!"

למשמע תשובה זו חש המלך רטט בלבו. עוצמתו של זקן זה החולש על גורלות בני אנוש עוררה בו חלחלה. הוא חש עצמו כה חלש וחסר אונים תחת מבטו החודר של הזקן עד כי נאלמה לשונו בפיו. לבסוף התעשת ושב לדבר. הוא סיפר לזקן את סיפור חייו ותינה לפניו את דאגתו פן ימות ערירי על כס המלכות בלא להותיר אחריו יורש – בן יוצא חלציו.

"לחנם אתה חושש" השיב לו הזקן לאחר ששמע את סיפורו עד תום. "בעוד זמן מועט עתידה רעייתך הרביעית להתעבר."

"כלום אזכה לבן או לבת?"

"בת" השיב הזקן.

"ומי הוא הנסיך שישאנה לאשה?"

"לא לנסיך עתידה היא להינשא ולא לבן אצילים כי אם לממזר שייוולד לאחת משפחותיך!"

למשמע המלים האלה פג לב המלך בקרבו. הוא כרע ברך לפני הזקן והפציר בו לשנות את גורל בתו, שכן לא יאה לבת מלך להינשא לאדם פשוט משפל המדרגה ועוד נוסף לכל, ממזר. אך כל תחנוניו היו לשווא.

"לחנם אתה מכביר מלים" אמר לו הזקן. "לא ניתן לשנות את הגורל. אשר בשמים נכתב ונחתם, לא ימחה ולא ייתם!"

באותו רגע הבחין המלך במגש זהב ועליו ערימת פירות, שצף באוויר וניצב לפני הזקן. זה האחרון הניח לפתקים והחל סועד את לבו. כאשר כילה לאכול, הניח למגש ורחץ ידיו במי הפלג. המגש התרומם ונעלם מבעד לפתח המערה. למראה מופלא זה פסו המלים מפי המלך. הוא התיישב ביראת כבוד באחת מפינות המערה וחיכה לבוא השחר.

כאשר האירו קרני השמש את פתח המערה קם המלך ממקומו, נפרד מן הזקן ויצא מן המערה. הוא עלה על גב סוסו וזמן רב רכב כשהוא שקוע במחשבות נוגות עד בואו אל עיר הבירה.

כל אנשי החצר דאגו לשלומו של המלך וחיכו בקוצר רוח לשובו. כאשר ראו אותו נשמו הכל לרווחה. השרים קרבו אליו ודרשו בשלומו, אך המלך הזעיף פניו ולא שעה אליהם. בפרצוף חמור סבר ירד מעל הסוס ומיד פנה והסתגר בחדריו.

הווזיר הראשי ניגש אל החדר הנעול, הקיש על דלתו וביקש רשות להיכנס. משנענה לו המלך ונתן את רשותו נכנס הווזיר לחדר, קד לפני המלך ביראת כבוד ופתח בדברים:

"שמש העולם ויפעתו! עבדך שמח מאוד לראות כי שבת בשלום וללא פגע ממסע צידך."

המלך לא השיב דבר והווזיר המופתע המשיך ואמר: "עבדך אשר אינו אלא עפר לרגליך ומוכן בכל עת להקריב את חייו למען שערה אחת משערות ראשך, נופל לרגליך ומתחנן כי יאמר לו המלך מה רובץ על לבו ומייסר את מחשבותיו, ואולי אוכל לסייע לו בדבר עצה?"

"אין תרופה לכאבי ואין מזור לייסורי." השיב המלך.

אך הווזיר הנאמן לא הרפה: "אדוני המלך," אמר "אין קשת בלי חץ ואין מכה בלא תרופה. ישיח המלך דאגותיו באוזני עבדו ובטוחני כי אמצא מוצא ואם לא יעלה הדבר בידי נכון הנני להתחייב בראשי."

למשמע הדברים הללו חייך המלך חיוך רפה ולבסוף נתרצה ואמר: "כך וכך ארע לי במסעי והגד הוגד לי כי רעייתי הרביעית עתידה להביא בקרוב בת לאוויר העולם, אך לאסוני ולהוותי נודע לי גם כי ברצון הגורל עתידה היא להינשא לממזר שייוולד לאחת משפחותי!"

"הו מלך המלכים, תפארת העולם," אמר הווזיר "הסר דאגה מלבך כי לא פסה התקווה ויש בפי דבר עצה. אין הדבר מסובך כלל ועיקר. ברשותך אדוני המלך אתן עוד היום צו לקרוא לרופא המלכותי על מנת שיבדוק את כל שפחות הארמון וזו אשר תמצא הרה, אשלח אותה לכפר חרב הרחק מן העיר בלוויית אנשים נאמנים עלי ושם אצווה למוטט עליה קיר רעוע וכך תקבר היא והוולד אשר בקרבה תחת הריסות הקיר וייתמו כל דאגותיך!"

לאחר היסוס מה קיבל המלך את עצת הווזיר וכבר למחרת היום הוציא הווזיר את זממו אל הפועל. הוא הביא רופא מומחה שבדק את שפחות החצר ועד מהרה גילה מי היא השפחה המעוברת.

חיילים נאמנים על המלך נטלו את השפחה על פי צו הווזיר והביאוה אל הכפר החרב. שם כפתו אותה והניחוה למרגלות קיר ואחר כך באמצעות מכושים וכלי מפץ פוררו את יסודות הקיר וזעזעוהו עד אשר קרס וקבר תחתיו את השפחה.

אך באותו רגע עצמו תקפו את האשה צירי לידה והיא הביאה בן לעולם. כאשר התמוטט הקיר נהרגה השפחה, אך הוולד נלכד בין שני גושי אדמה גדולים בלא שארע לו כל פגע.

החיילים שסבורים היו כי האשה נפחה את נשמתה תחת הריסות הקיר, שבו אל הווזיר והודיעו לו כי פקודתו מולאה כלשונה. הווזיר ומלוויו חזרו לעיר הבירה והווזיר בישר למלך את מה שאירע.

והנה, זמן מועט לאחר שהלכו החיילים לדרכם הזדמן לשם ברצון הגורל רועה עם עדרו. הרועה נהג למצוא מחסה מלהט השמש בצל הקירות החרבים וגם הפעם לא שינה ממנהגו. אחת מן העיזים שהייתה שופעת חלב התרחקה מעט מן העדר והתקרבה אל חורבות הקיר. לפתע שמעה קול בכי ובהיותה סבורה שהגדי שלה הוא זה שפועה, ניגשה אל האבנים. שם בין שני גושי אדמה ראו עיניה תינוק שוכב וברצון האלוהים קרבה העז אליו והצמידה את עטיניה לפיו, והתינוק ינק מחלבה עד אשר שבע.

לעת ערב כאשר שב הרועה לביתו באה הזקנה בעלת העז ולקחה אותה לביתה. שם הניחה תחתיה כלי כמנהגה בכל יום וישבה לחלוב את העז. אך עד מהרה נוכחה לדעת כי עטיניה ריקים מחלב.

מיד רצה האשה אל הרועה בצעקות: "מי חלב את העז שלי?!"

הרועה המופתע ניסה להרגיעה "אולי אחד מבני הכפר חלב אותה בטעות ונטל את החלב לביתו. מיד אברר זאת."

הוא עלה על אבן גדולה שניצבה במרכז הכפר והכריז בקול רם: "הו האיכרים, מי הוא זה אשר חלב בטעות את עזה של מסעודה האלמנה?"

לשווא. איש לא השיב לצעקותיו ולא החזיר את החלב הגזול.

האשה הזקנה הצטערה מאוד וכשחזר הסיפור ונשנה גם למחרת היום אמרה לרועה כי אין ספק בדבר; מישהו חולב את העז בהיותה במרעה וגונב את החלב. "עליך להשגיח על העז בשבע עיניים ולמצוא את הגנב!" אמרה לו.

הרועה עשה כמצוותה. כל הבוקר עקב ללא הרף אחרי העז ולא הסיר מבטו ממנה. לקראת הצהרים, בעת שהעדר הגיע למקום מנוחתו הקבוע סמוך לכפר החרב, הבחין הרועה כי העז עושה דרכה לכיוון הקיר החרב. שם נלחצה כנגד שני גושי אדמה והחליקה את עטיניה במרווח הצר שביניהם. כשעזבה העז את המקום התקרב הרועה ולהפתעתו הרבה מצא תינוק ישן בין ההריסות. הוא מיהר לחלצו משם ומיד שם פעמיו לכפר כשהוא הולך ורץ חליפות וכל העדר פוסע בעקבותיו. האשה הזקנה יצאה לקראתו ומיד ניגשה אל העז שלה. כשנוכחה לדעת כי גם הפעם עטיניה ריקים, קמה בכעס ופנתה אל הרועה בחרפות: "חדל אישים שכמותך! עד כאן! אם אינך מסוגל למצוא את הגנב שלם תשלם בעצמך את תמורת החלב שנעלם!"

"לחנם את רוגזת" אמר לה הרועה, "מיד אראה לך את הגנב שלך." והוא הניח בזרועותיה צרור עטוף בבגד ישן.

הזקנה המופתעת הרימה את כיסוי הבד ולעיניה התגלה תינוק בן יומו.

"אלוהים אדירים, מאין הגיע התינוק הזה לידיך?"

הרועה תאר באוזניה את כל הקורות אותו: "אמו של התינוק הזה נהרגה ונקברה תחת הריסות הקיר, אבל התינוק נמלט ממות ונותר בחיים הודות לחלב שינק מן העז שלך."

"הו אל כל יכול!" קראה הזקנה בשמחה "מודה אני לך על שהצלת את התינוק הזה מזרועות המוות ושלחת אליו את העז להניקו ואת הרועה להביאו אלי!"

מכיוון שהייתה בודדה בעולם נקשרה נפשה בנפש הילד והיא אימצה אותו וגידלה אותו כאילו היה בנה שלה.

שמונה עשרה שנים חלפו. התינוק גדל והיה לנער והנער התבגר והפך לעלם חמודות. חרוץ ונבון היה ועד מהרה למד את עבודת האדמה ואת כל מלאכת השדה. כה זריז היה במלאכתו עד כי עלה בידו לכלכל את עצמו ואת האשה הזקנה ואף לצבור עושר ונכסים. הוא בנה עבור הזקנה, שחשב אותה לאמו, בית מפואר ודאג לכל מחסורה וחייה עברו עליה בנחת.

ועתה אלופי – אמרה המלכה למלך שהאזין לה ברוב קשב – נניח לזקנה ולבנה המאומץ ונראה מה ארע אצל המלך אל-חק.

דבריו של הזקן נתאמתו ורעייתו הרביעית של המלך הביאה לאוויר העולם בת יפת תואר ויפת מראה. המלך אהב את בתו מאוד, שקד על חינוכה והקצה לה ארמון מיוחד משלה וכשגדלה הנערה נשאה חן וחסד מאת כל רואיה. ליופייה ולתבונתה יצאו מוניטין בממלכה כולה ורבים היו מחזריה, אצילים ובני מלכים מכל ארצות תבל.

באחד הימים כשישב המלך אל-חק בחדרו עלה לפתע על דעתו כי מזה זמן רב לא בחן מקרוב את נתיניו וכי מן הראוי הוא שיערוך סיור בממלכתו ויראה במו עיניו את הנעשה בה.

הוא קרא אליו את הווזיר הנאמן שלו וציוה עליו לערוך את ההכנות הדרושות. הווזיר הניח את שתי ידיו על עיניו לאות הכנעה ומיהר לציית לפקודת המלך.

למחרת היום יצאו השנים לדרך. יום תמים סיירו המלך ומלוהו בכפרים רבים ולעת ערב חנו ליד מעין שנקרה בדרכם ושם סעדו את לבם. אחר כך המשיכו לרכוב, אך עד מהרה ירד הלילה והם איבדו את דרכם בחשיכה.

"מה אתה מציע לעשות?" שאל המלך את הווזיר.

"הוד מלכותו, הבה ונאמץ עינינו וננסה להביט למרחוק, אולי נבחין בשביב אור שינחה אותנו למקום ישוב."

ואכן לאחר שאימצו את עיניהם נגלה להם מרחוק אור קלוש. שעה ארוכה רכבו המלך והווזיר לכיוון האור המרוחק ולבסוף הגיעו לבית עטור גנים ומוקף חומה גבוהה. הם נקשו על השער ובחור צעיר פתח אותו לפניהם.

"ברוכים הבאים בשם האל" אמר להם "מי אתם ומה חפצכם?"

"השלום והברכה גם עליך. אנו עוברי אורח שאיבדו דרכם בחשיכה. האם נוכל למצוא מחסה ללילה בביתך?"

"בבקשה, בבקשה, התכבדו והיכנסו לבית." הפציר בהם הצעיר, וכשנענו האורחים להזמנתו קרא הצעיר בקול: "אמא, שני אורחים פקדו את ביתנו, מהרי והכיני להם ארוחה כי בודאי רעבים הם לאחר יום מסעות ארוך."

הצעיר נטל מידי המלך והווזיר את מוסרות סוסיהם והוליכם לאורווה. שם הניח לפניהם חבילות חציר ואחר כך שב אל אורחיו. לאחר הסעודה הוליך אותם הצעיר לחדר מרווח והציע לפניהם מיטות רכות. כשיצא הצעיר מן החדר העיר המלך: "בן צעיר ונעים הליכות יש לה לבעלת הבית."

"סבורני שאין זה כלל בנה. זקנה היא מכדי שיהיה לה בן כה צעיר."

"הרי שמעת שקרא לה בשם אמא?"

"אין זה מוכיח דבר, הוד מלכותו."

"מיד נברר את הדבר", אמר המלך והוא קרא לזקנה ושאל אותה אם הצעיר הוא אכן בנה.

תחילה עמדה הזקנה על דעתה שזהו בנה שלה, אך כשהוציא המלך צרור דינרים מאמתחתו ורמז לה כי תקבל אותו אם תספר לו את האמת, הודתה הזקנה כי הצעיר אינו יוצא חלציה אלא בן מאומץ והיא סיפרה למלך את הסיפור כולו.

מששמע המלך את דבריה של הזקנה והבין במה מדובר, חלשה דעתו.

"כל מזימותיך נכשלו" אמר המלך לווזיר כאשר נותרו לבדם. "אשר יגורתי בא לי. הנער חי וקיים!"

"אל תחשוש." הרגיע אותו הווזיר "אני אדאג שלא יאריך ימים והכל יבוא על מקומו בשלום."

"לא" אמר המלך "לא אוכל לפגוע באדם שארח אותנו בביתו ושאכלתי עמו לחם ומלח!"

"גם לכך יש פתרון." אמר הווזיר "לא נפר את כללי הכנסת האורחים ולא נהרוג אותו בעצמנו. נשלח אותו עם אגרת לשר הממלא כרגע את מקומך בחצר המלכות ובאיגרת נכתוב כי יש להרוג את מביא האיגרת ולהשליך את גופתו מחוץ לשערי העיר עוד בטרם נחזור שנינו אל הארמון."

"כן" הסכים המלך "זו באמת הדרך הטובה ביותר להפטר ממנו."

במהלך הלילה כתב הווזיר את המכתב והמלך חתם עליו והכניסו למעטפה סגורה. על גבי המעטפה הוסיף כי איש לא יהיה רשאי לעצור את מביא האיגרת שכן עליו להביאה בדחיפות ובמו ידיו אל חצר המלכות.

כאשר עלה השחר פנה המלך אל הזקנה וביקש ממנה לשלוח את בנה המאומץ לחצר המלך עם האיגרת. הוא הבטיח לה לשלם את כל הוצאותיו ואף יותר מזאת – להעניק לה מתת כסף הגון אם יעשה הצעיר את מלאכתו בזריזות.

תחילה מאנה הזקנה להסכים, אך לאחר ששקל הווזיר לידה סכום נכבד נתרצתה והסכימה, מה גם שהווזיר הבטיח לה כי תוך ימים ספורים יוכל הלה לחזור אליה שכן הדרך אל עיר הבירה לא רחוקה כלל.

בצהרי יום יצא הצעיר לדרך והמלך שיבח את הווזיר על עורמתו. העלם הצעיר כה נחפז בדרכו עד כי לעת ערב מצא את עצמו בשערי עיר הבירה. מכיוון שלא הכיר את הארמון נקלע בטעות לגן המקיף את ארמונה של הנסיכה. הוא היה עייף וישב לנוח בצל הקיר ולסעוד את לבו. לאחר שאכל מן הצידה שהביא אתו השעין הצעיר את ראשו אל אבן ונרדם. הלילה היה ליל ירח והנסיכה פתחה את החלון והשקיפה אל הגן. לפתע נח מבטה על הצעיר שישן לרגלי הקיר. אור הירח האיר את פניו החטובים והנסיכה הייתה מלאת התפעלות מיופיו. היא התאהבה בו ממבט ראשון וחשבה כיצד תוכל להעירו ולשוחח עמו. לבסוף עלה בדעתה רעיון. היא הסירה את טבעתה וקשרה אותה לחוט משי. אחר כך שלשלה את הטבעת מבעד לחלון והרקידה אותה על פניו של הצעיר הישן.

הלה נעור משנתו, הביט סביבו ולא ראה איש. לבסוף נשא עיניו כלפי מעלה וראה נערה יפיפייה משקיפה עליו מן החלון ורומזת לו בבת צחוק. מה שארע לנסיכה ארע גם לעלם. הוא התפעל מיופייה והתאהב בה ממבט ראשון. הנסיכה חקרה אותו למעשיו והוא לא הסתיר ממנה כי יצא בשליחות למסור אגרת בחצר המלכות.

"הראה לי את המכתב" אמרה הנסיכה "רצוני לראות מה כתוב בו."

"לא" השיב העלם "אסרו עלי לפותחו. עלי למסור אותו לראש השרים ולידיו בלבד."

אך לאחר שהנסיכה הפצירה בו מאוד, הסכים העלם להניח לה להציץ במכתב בתנאי שתשיב לו אותו תוך זמן קצר. הוא קשר את המכתב לחוט המשי ולטבעת והנערה משכה והעלתה אותו לחלונה.

כאשר קראה הנערה את תוכן המכתב נכמרו רחמיה על העלם. היא לא יכלה להבין איזו סיבה גרמה לאביה לתת פקודה כה אכזרית שתביא על העלם את מותו. היא לא היססה לרגע ובחקותה את כתב ידו של הווזיר כתבה מכתב על נייר זהה שבו מצווה השר להעניק כבוד וגדולה לנושא המכתב בהיותו חתן המלך, ולהשיא אותו ללא עיכובים למחרת היום לנסיכה בתו. את המכתב החתום הכניסה לתוך המעטפה, סגרה אותה והחזירה אותו לידיו של העלם. אחר כך הנחתה אותו למסור את המכתב לראש השרים ולידיו בלבד.

העלם עשה כמצוותה והביא את המכתב אל ראש השרים. זה האחרון משעמד על תוכנו נתן מיד את ההוראות הדרושות להכריז על נשואי הנסיכה ברחבי העיר. הוא ציוה לנקות את העיר ולהכינה למאורע המשמח ואף סגר את בית המרחץ העירוני והעמידו לשימוש הזוג הצעיר.

העלם המסכן שלא ידע כלל מה קורה, ביקש מאת ראש השרים להניח לו ללכת לדרכו שכן הבטיח לאמו לחזור אליה בהקדם, אך השר הודיעו שאין הדבר אפשרי. הוא ציוה להביא את הצעיר הנדהם לבית המרחץ לרחצו, לבשמו ולהלבישו בבגדי מלכות ובישר לו כי בעוד שעה קלה עומדים להביאו בברית הנישואין עם בת המלך.

העלם חשב שהוא חולם בהקיץ, אך נוכח לדעת כי כל העם מריע לו והכל משתתפים בהכנות למשתה הכלולות. המשמר המלכותי נערך למשחקי כדור ולמרוצי סוסים כנהוג והכל העיד על כך שאכן אמת בפי השר. הוא קיבל עליו אפוא, בלב שמח את גורלו וחיכה בקוצר רוח לטקס.

למחרת, עוד בטרם הסתיימו החגיגות, שבו המלך אל-חק ומלווהו ממסעם. בבואם התפלאו לראות כי העיר כולה צוהלת וחוגגת. המלך חשש פן בהעדרו עלה מלך חדש לכס המלוכה וזו סיבת החגיגה. הוא ביקש מן הווזיר שלו לברר מה קורה. הווזיר התחפש כדי שלא יכירוהו, התערב בין ההמונים והטה אוזן לשיחתם. עד מהרה שב אל המלך ובישר לו על המתרחש. המלך היה נדהם. הוא לא הבין מה השתבש בתוכניתו של הווזיר הוא מיהר לארמון וקרא אליו את ראש השרים כדי שיסביר לו מדוע נהג כפי שנהג. הלה מיהר להראות לו את המכתב שקיבל והמלך היה מופתע מאוד בראותו כי המכתב שונה בתוכנו לחלוטין ממה שכתב הווזיר.

המלך והווזיר התבוננו בעיון במכתב ובחתימה ונוכחו לדעת כי אין זה המכתב המקורי.

לבסוף אמר הווזיר: "הו מלך אדיר, קבל את גורלך בהכנעה כי אין מנוס מן הגורל וזה רצון האלוהים. מוטב כך. בתך מאושרת עם חתנה ועוד ימי אושר רבים נכונו להם. אל תפר את שמחת בתך ואל תעש מאומה לצעיר."

"אכן צדקת" השיב המלך. הוא קיבל עליו את צו הגורל ונתן תודה לאלוהים על רוב חסדו. החתן הצעיר הוכיח את עצמו כאדם נבון ובר דעת והמלך חיבב אותו מאוד וקרבו אליו. הוא הנחה אותו בכל סדרי המלכות ובבוא הים הניח כתר מלכות על ראשו ומינה אותו ליורשו. וזוג האוהבים שהגורל איחדם יחדיו זכו לשנים רבות של אושר.

המלכה סיימה את סיפורה והוסיפה: "הנה כי כן, אל ייפול לבבך כי אם גם יבואונו עוד צרות גדולות מאלה, סמוכה אני ובטוחה כי האל הטוב לא ינטשנו ועוד ישיב לנו את תפארתנו וכבודנו."

לסיפור הבא

לסיפור הקודם

לאתר האינטרנט של מרכז מס"ע