הסיפור שאתם עומדים לקרוא עכשיו התרחש לפני הרבה הרבה שנים, כשהעם היהודי חי בגלות תחת שלטונם של שליטים רשעים. הם עשו ביהודים ככל אשר חפץ לבם, וכן עשו גם עם הארץ, והיהודים היו למשסה ונאנקו תחת העל. לא היה להם לאן ללכת, ורק בודדים נסעו לארץ ישראל וחיו בה.

המעשה שלנו מתחיל בסיפורו של איש עשיר מאוד, שהחליט לנסוע לארץ ישראל בערוב ימיו. לפני נסיעתו קרא לשלושת בניו ואמר: "איני יודע אם אראה אתכם אי פעם שוב, ולכן אומר עתה את דברי: אני משאיר לכם את רכושי – התחלקו בו ביושר ובצדק. אני משאיר לכם גם את ביתי – תחליטו אתם מי יגור בו. ועוד דבר אני רוצה להשאיר לכולכם – לכולם ביחד ולכל אחד לחוד – אל תשבעו לעולם בשבועה כלשהי. האמינו לי, את כל עושרי רכשתי, כיוון שמעולם לא נשבעתי ולא נשאתי את שם ה' על שפתי, יהא מצבי אשר יהיה, והקדוש ברוך הוא עזר לי ובירך את כל מעשה ידי."

הבטיחו הבנים לשמוע בעצת אביהם ולעולם לא להישבע שבועה כלשהי.

לאחר שנסע האב לארץ ישראל, חילקו הבנים את רכוש האב ביניהם והלכו כל אחד לדרכו, ורק הבן הצעיר יעקב נשאר בבית האב.

באותה עיר היו בני בלייעל רבים, ששמעו על הבטחת הבנים שלא להישבע עוד לעולם, והחליטו לנצל אותה לטובתם.

ניגש אחד מהחבורה אל יעקב ואמר לו: "החזר לי את אלף מטבעות הזהב שאביך לווה ממני ולא החזיר."

אמר יעקב: "אבי לא חייב לאיש דבר"

הלך בן הבלייעל לבית המשפט וזימן את יעקב למשפט. בא יעקב ושטח את טענותיו לפני השופט.

אמר לו השופט: "אני מאמין לך, אבל אני צריך הוכחות כדי לאמת את טענותיך. אם אין לך הוכחות כאלה, אני אסתפק בשבועה."

חשב יעקב: "אם אשבע הרי אפר בכך את ההבטחה שנתתי לאבי. אני מעדיף לשלם את סכום הכסף הנדרש."

שילם יעקב סכום שלא חייב היה לשלם כלל, אולם בכך לא נסתיימה הפרשה. השמועה עשתה לה כנפיים וכל הנבלים של העיר חזרו על מעשהו של חברם. הם באו וביקשו מיעקב את החוב שהאב מעולם לא היה חייב להם, אולם יעקב לא יכול היה להוכיח את ההיפך, ולא רצה להישבע, ולכן שילם במיטב כספו.

כשלא היה לו עוד כסף, ועדיין באו הרשעים ותבעו אותו על חובות שמעולם לא היה חייב, לא הוא ולא אביו, הושיבו אותו בבית הסוהר.

אשתו של יעקב, רחל היפה והצדיקה, קיבלה עליה את הדין ולא התלוננה בפני איש. כיוון שהייתה אשה גאה ובעלת כבוד, לא רצתה לקבל נדבות והחלה להתפרנס מעות מועטות מכיבוס בגדיהם של אנשים זרים.

יום אחד כשעמדה על גדות הנהר ושפשפה בחזקה את הבגדים המלוכלכים, עברה ספינה ועל סיפונה עמד רב חובל והביט בה, כשהוא רוקם מזימות.

והימים ימי הגלות החשיכה, היהודים נתונים לשלטון עם נכר, נוכרים עושים בהם כרצונם, ואין פוצה פה ומצפצף.

"אולי את מוכנה לכבס גם את בגדי?" שאל אותה רב החובל.

האשה הנהנה בראשה, ורב החובל זרק לעברה ערימה שלמה של כביסה מלוכלכת, והאשה אספה את הבגדים והמשיכה בעבודתה. בכסף שהשתכרה מכביסת בגדי האנשים הזרים שחררה את בעלה מבית הכלא. שוב התאחדה המשפחה והאב הוחזר לילדיה, אולם השמחה הייתה קצרה מאוד. למחרת כשעלתה האשה לאוניה לתת לרב החובל את הבגדים המכובסים הנקיים, החלה האוניה להפליג, כשהאשה על סיפונה, וילדי האשה העומדים על החוף, רואים בעיניים כלות את האם ההולכת ומתרחקת. הם החלו לזעוק ולבכות ומהרו לביתם לספר לאביהם את דבר האסון הנורא.

"אנא, אל רחמן", פנה האב אל הקדוש ברוך הוא, "רחם על ילדי הקטנים והחזר להם את אמם".

הוא לקח את ילדיו, והם נדדו מעיר לעיר, עד אשר הגיעו למקום ישוב גדול של יהודים. אנשי העיר ריחמו עליו ונתנו לו עבודה כרועה צאן.

יום אחד עברה האוניה, ועליה האשה. כשראה רב החובל את הילדים העוקבים אחר אמם, חטף אותם בכוח והעלה אותם על האוניה, שמיהרה להפליג ולהסתלק מהמקום.

נשאר האב לבד שקוע כל היום במחשבות ובגעגועים על אשתו וילדיו, על העושר הרב שנגזל ממנו ועל אביו במרחקים, שהשאיר אחריו בקשה, לא להישבע שבועה כלשהי.

“טוב מותי מחיי” אמר יעקב במרירות, אולם לפתע שמע קול משמים: "לך קדימה וחפור

תחת העץ שלפניך. שם תמצא אוצר שיביא לך עושר רב, וכל זאת בזכות מצוות כיבוד אב ואם

שקיימתַ, למרות כל הקשיים שנתקלת בהם."

מיהר יעקב אל העץ, חפר וחפר, והנה נמצא האוצר. יעקב הודה לקדוש ברוך הוא שהציל אותו מעוניו וביקש שיעזור לו למצוא את אשתו וילדיו.

הוא קנה חלקת אדמה ליד הנהר וקבל רשות לבנות שם בית ולשמש בתפקיד גובה מכס מכל אוניה שעוברת שם. כך יכול היה לעלות על כל אוניה ואוניה ולחפש אחר משפחתו. ואומנם יום אחד הגיעה האוניה המיוחלת.

יעקב עלה לסיפון כדי לגבות את המס ומצא שם את אשתו וילדיו.

“כיצד הגיעו אליך האשה הזאת וילדיה?" שאל יעקב את רב החובל.

ענה רב החובל: "הבאתי אותם מארץ רחוקה."

כששמעה האשה שיחה זו החלה לבכות, שכן נזכרה בבית ובמשפחה שחיו בעבר באושר ובעושר. גם בעלה החל לבכות, וכשראו הילדים את הוריהם בוכים, החלו גם הם לבכות, והייתה שם תאניה רבה.

אמר יעקב לרב החובל: "זוהי אשתי, ואתה חטפת אותה בתחבולות, ואת ילדי גם כן חטפת. אני אמסור אותך למלך, והוא יחליט מה יעשה בך, ואת האוניה אעכב כאן בחוף."

התחנן רב החובל על נפשו, והבטיח ליעקב להחזיר לו את כל אשר לקחו ממנו בני הבלייעל.

לקח האיש את אשתו ואת ילדיו ושחרר את רב החובל.

מאז חיה המשפחה באושר ובעושר, וכל זאת מכיוון שיעקב התעקש לקיים את דברי אביו וכך לקיים את מצוות כיבוד אב ואם.

 

תורגם ועובד מן המקור היידי על ידי ד"ר אריאלה קרסני.