מהדורת באזל 1602 (סיפור 198)

מעשה שקרה בימי שאול המלך.

היה איש אחד שהייתה לו אשה יפה והיא הייתה עשירה ביותר. הגיעה שעתו של האיש הזקן (בעלה) למות, וכיוון שהאשה הזאת הייתה יפה מאוד, נתן בה השר של המדינה את עיניו ורצה לקחת את האשה היפה הזאת בכוח. והיא היתה מאוד אדוקה ולא רצתה להביא חרפה על בעלה שבקבר, על כן פחדה מאוד. היא לקחה את מחצית ממונה ושמה אותו בתוך כד ושמה דבש מלמעלה בפתח הכד כדי שלא ירגישו (מה נמצא מלמטה) ונתנה אותו לאיש אחד בעיר כדי לשומרו. את האיש הזה היא הכירה היטב. הוא היה קרוב של בעלה והיא לקחה עדים לשם כך (= מסרה לו את הכד בנוכחות עדים). היא יצאה מן המדינה וכך התרחקה מהשר (שחשק בה).

זמן לא רב אחר כך נפטר השר שחשק בה. אז באה האשה הטובה חזרה לעירה.

אותו אדם שלו נתנה את הפיקדון למשמרת עשה חתונה לבנו והיה צריך מעט דבש. הוא מצא את הכד עם הדבש ולקח מלמעלה קצת דבש ומצא את הכסף מתחת לדבש. הוא הלך והוציא את כל הכסף ומילא את הכד שוב בדבש בלבד.

אחר כך באה האשה אליו וביקשה את הפיקדון שלה שאותו נתנה לו לשמור.

אמר האיש: "לכי והביאי את שני העדים שהיו נוכחים בזמן ההפקדה, ואני אחזיר לך את הכד."

היא הלכה על כן והביאה את שני העדים. החזיר לה האיש את הפיקדון.

כאשר רק הגיעה הביתה עם הכד שלה היא רצתה לראות אם הפיקדון שלה עדיין נמצא בפנים. היא פתחה את הכד והיה בתוכו רק דבש. הכסף הוצא החוצה. היא החלה לזעוק ולבכות והלכה לפני השופט בעיר וביקשה שיקראו את האיש ההוא (למשפט).

השופט אמר לאשה כך: "יש לך עדים שהיו נוכחים בזמן שנתת לו לשמור את הכד עם הכסף?" (כלומר: האם ידעו העדים שיש כסף בכד?)

אמרה האשה: "לא אדוני החביב."

חזר ואמר השופט לאשה: "בתי כיצד יכול אני לעזור לך? לכי לפני המלך שאול ושהוא יעזור לך."

הלכה לפני המלך שאול ותבעה את האיש לדין.

שלח המלך שאול אחר הסנהדרין.

חזרו ואמרו לה גם הסנהדרין: "בתנו, יש לך עדים שנכחו בעת שנתת את הכד עם הכסף למשמרת?"

אמרה האשה: "לא, אין לי עדים, כי אני עשיתי הכל בעורמה כדי שהשר שלנו לא יגלה שיש לי ממון רב. אחרת היה לוקח אותו ממני בכוח."

אמרו הסנהדרין: "בתנו, אין לנו כל רשות לשפוט את ישראל אלא אם כן יש עדים לדבר, אבל איננו יכולים לשפוט מה שיש לאדם בלבו פנימה."

יצאה האשה הטובה מלפני הסנהדרין בלב עצוב כשהיא צועקת ובוכה.

וכשרצתה ללכת הביתה פגש אותה דוד המלך. הוא היה עדיין צעיר ושמר על הצאן ושיחק עם הנערים. הוא שמע את האשה צועקת כל כך ושאל אותה מדוע היא צועקת כל כך הרבה.

אמרה לו האשה מה קרה לה עם האיש ועל כך שהיא הביאה אותו לפני המלך וגם לפני הסנהדרין, אבל הם לא פסקו כל דין בעניין.

"לכן, (המשיכה האשה ואמרה) אני רוצה לבקש ממך שתעזור לי בתביעה הזו ותוציא כלי פקס דין."

אז אמר לה דוד: "לכי אל המלך שאול ובקשי שייתן לי רשות וכך אני אראה לעיני העולם כולו שאת הצודקת ואפסוק במשפט דין אמת."

רצה על כן האשה הטובה אל המלך ודיברה שוב באוזניו: "אדוני המלך, מצאתי איש צעיר והוא רוצה להוציא פסק דין באופן שכל אחד יראה שזה דין צדק ואמת."

אמר המלך: "בתי, אם את מכירה אדם כזה, הביאי אותו איתך לכאן."

קראה האשה על כן לנער הצעיר להופיע לפני המלך שאול.

אמר המלך שאול: "דוד, האם אתה הוא הנער שיפסוק משפט אמת וצדק?"

אמר דוד: "אדוני המלך, אם תיתן לי רשות, סומך אני על הקדוש ברוך הוא שהדבר יעלה בידי."

אמר לו שאול כך: " בני החביב, לך עם האשה הטובה הזאת כי היא זועקת מאוד מצער ואי אפשר לעזור לה."

הלך דוד עם האשה לביתה ואמר: "הוציאי את הכד שאותו נתת לאיש לשמור."

היא הוציאה את הכד החוצה. והוא אמר לה כך: "את מזהה את הכד בתור הכד האמיתי?"

אמרה: "כן, אדוני החביב, את הכד הזה אני מכירה טוב מאוד."

שאל הוא גם את האיש שהפיקדון היה אצלו: "האם זה הכד שאותו נתנה לך האשה לשמור?"

אמר גם הוא: "כן אדוני לא היה לי חוץ ממנו אף כד אחר."

אמר דוד: "לכו והביאו לי לכאן כד אחר ואז רוקנו אותו (את הכד הראשון) לתוכו.

הלכו לשם והביאו לו כד ריק. הוא רוקן את הכד המלא אל תוך הכד הריק ואחר כך לקח את הכד שהיה בו דבש ושבר אותו לחתיכות קטנות לפני כולם וחיפש שם את החתיכות ומצא מתחת לחתיכות על חתיכת שבר אחת דבוקים שני זהובי זהב.

כשראה זאת דוד, הוא שב ודיבר אל הכל הקהל: "הנה אתם רואים שהאשה צדקה."

ואז חזר ואמר לאיש: "לך לשם ותחזיר לה את הכסף שאתה לקחת שכן רואים היטב שאתה הוא

זה שרוקנת את הכד!"

כשכל ישראל ראו את כל זה המלך שאול וכל אחד מהנוכחים התפלאו, כי יכלו לראות היטב שהנבואה שרתה על דוד כי בלעדיה לא יכול היה לדעת זאת.

מי יתן והקדוש ברוך הוא ייתן לנו ליהנות בזכותו וישלח לכאן את המשיח! אמן סלע.

מהדורת ברטה פפנהיים 1929 (אמסטרדם 1723) סיפור 204

זה קרה בימיו של המלך שלמה.

היה איש אחד שהייתה לו אישה יפה והיא הייתה עשירה מאוד. והאיש היה זקן מאוד, והגיעה שעתו למות. כאשר מת, הייתה האשה זמן ארוך באבל על בעלה. בינתיים, האשה הזאת הייתה כל כך יפה, ועל כן השר של המדינה (של הארץ) שם בה את עינו ורצה לקחת את האשה היפה בכוח. אבל האשה הזאת היתה מאוד אדוקה ולא רצתה לעשות בושה לבעלה מתחת לאדמה, לכן היא פחדה מאוד ולקחה את מחצית כספה ושמה אותו בכד. ושמה למעלה דבש בפתח הכד בפנים, כדי שלא ישימו לב, ונתנה את זה לשמור לאיש אחד שאותו הכירה היטב. ואותו איש היה קרוב של בעלה. והיא לקחה עדים שיהיו נוכחים כשהפקידה את הכד עם הדבש.

ובכן נסעה האישה אל מחוץ למדינה, וכך נמלטה מאותו שר. זמן לא רב אחר כך הגיעה שעתו של השר למות. כששמעה האשה הטובה שהשר מת, היא חזרה לעירה.

בדיוק אז רצה אותו איש, שלו נתנה את הפיקדון למשמרת, לעשות חתונה לבנו. הוא היה צריך קצת דבש והוא הלך אל אותו הכד ורצה להוציא ממנו קצת דבש. ואז מצא את הכסף מתחת לדבש. אז הוא הלך לשם והוציא את כל הכסף ומילא את הכד מחדש בדבש בלבד.

באה האשה הטובה אל האיש ורצתה בחזרה את הפיקדון שנתנה לו למשמרת.

אמר האיש: "לכי לשם והביאי את שני העדים שהיו נוכחים (בזמן ההפקדה) ואז אחזיר לך את הכד שלך."

היא הלכה לשם והביאה את שני העדים. החזיר לה האיש את הכד שלה. וכשהיא רק הגיעה הביתה עם הכד שלה ורצתה לראות אם הפיקדון שלה עדיין נמצא בפנים, היא מצאה בכד רק דבש והכסף הוצא.

אז היא החלה לצעוק ולהתאונן והלכה לשופט בעיר וביקשה לקרוא לאיש.

אז אמר השופט לאשה: "יש לך עדים שנכחו בעת שאת נתת לו לשמור את הכד עם הכסף?"

אמרה האשה: "אדוני היקר, העדים שנכחו לא ידעו על דבר מלבד הדבש שהיה בתוך הכד."

אמר לה השופט: "בתי היקרה, כיצד אני יכול לעזור לך? את חייבת ללכת לפני המלך שאול. והוא יעזור לך."

היא הלכה לפני המלך שאול ותבעה את האיש. שלח המלך שאול אחר הסנהדרין.

אמרו הסנהדרין גם כן אליה: "בת יקרה יש לך עדים שנכחו בכך, שאת נתת לו לשמור את הכד עם הכסף?"

אמרה האשה: "לא, לגבי הכסף אין לי כל עדים שנכחו, שכן עשיתי כל זאת בערמה

כדי שלא ייוודע לשר שלנו שיש לי כל כך הרבה ממון, אחרת הוא היה לוקח את זה ממני בכוח."

אמרו הסנהדרין: "בתי, אין לנו כל רשות לשפוט אלא מוכרחים להיות עדים נוכחים. שכן איננו יכולים לשפוט מה שיש לאדם בלבו."

הלכה האשה גם מהסנהדרין בלב עצוב וצעקה ובכתה.

וכשרק רצתה ללכת הביתה פגש אותה המלך דוד. הוא היה עוד צעיר מאוד והיה לו עוד צאן והוא עדיין שיחק עם הצעירים.

והוא שמע את האישה כל כך צועקת. אז הוא שאל אותה מדוע היא כל כך צועקת.

אמרה לו האישה איך הלך לה עם האיש, ומה שהיה לה לפני המלך וגם לפני הסנהדרין. "ושהם לא פסקו לי דין על כך. לכן אני רוצה לבקש ממך, עזור לי אתה בתביעה הזאת ופסוק לי אתה דין בעניין זה."

אמר דוד: "לכי אל המלך שאול ובקשי ממנו, שייתן לי רשות לנהל את החקירה והדרישה לפני כולם, כך שהצדק שלך יצא לאור ואפסוק את הדין באמת ובצדק."

רצה האשה הטובה שוב אל המלך ואמרה: "אדוני המלך, מצאתי צעיר, שרוצה לפסוק את הדין, שכל איש יוכל לראות, מה קורה כאן."

אמר לה המלך: "בתי, אם את יודעת על אחד כזה, הביאי אותו לכאן איתך".

קראה האשה לנער הקטן לפני המלך שאול.

אמר שאול אל דוד: "האם אתה הוא זה שרוצה לפסוק דין באמת ובצדק?"

אמר לו דוד כך: "אדוני המלך, אם אתה לי תיתן רשות אזי בוטח אני בקדוש ברוך הוא שאני אברר את העניין היטב."

אמר המלך שאול כך: "לך איתה בני היקר, ועזור לאשה הטובה, שכן היא זועקת בצער ואי אפשר לעזור לה."

הלך דוד עם האשה לביתה ואמר: "הוציאי החוצה את הכד שלך, שאותו נתת למשמרת."

הוציאה האשה את הכד החוצה.

אמר לה דוד כך: "האם את מזהה היטב שזה הכד הנכון?"

אמרה: "כן, אדוני היקר, זה הוא הכד, אני מכירה אותו טוב מאוד."

אז שאל דוד גם את האיש שהחזיק אצלו את הפיקדון: "האם זה הכד, שאותו נתנה לך האשה לשמור?"

אמר הוא גם כך: "כן, אדוני, לא היה לי חוץ מזה שום כד אחר."

אמר דוד כך: "לכי לשם והביאי לי לכאן עוד כד אחר ריק."

הלכה היא לשם והביאה לו כד ריק.

הוא רוקן את הכד המלא לתוך הכד הריק. ולקח אחר כך את הכד שבתוכו היה הדבש ושבר אותו לחתיכות קטנות לפני כולם, וחיפש בין השברים ומצא מתחת לחתיכות שתי מטבעות זהב דבוקות על אחד השברים.

כשדוד ראה זאת הוא אמר שוב לכולם: "אתם רואים עכשיו, שהאשה צדקה."

לכן אמר דוד שוב אל האיש: "לך לשם ותחזיר לה את הכסף שלקחת ממנה, שכן כולם ראו היטב, שאתה רוקנת את הכד."

כמו שכולם ראו זאת, גם המלך שאול התפלא, וכל אחד יכול היה להבין היטב, שהנבואה (רוח הקודש) נחה על דוד, כי את זאת לא יכול היה לדעת בלעדיה.

הקדוש ברוך הוא – שזכותו תגן עלינו וישלח לנו לכאן משיח. אמן. סלה.

שתי הגרסאות תורגמו ועובדו מן המקור היידי על ידי ד"ר אריאלה קרסני.

המקור היידי מהדורת באזל 1602

מעשה גישאך אין טאגן שאול המלך דא וואר איין מאן דער האט איין שוין ווייב אונ' זיא וואר איין גיוועלטגן עשירה אונ' דער מאן וואר נון דער עלט דאש זיין צייט קאם דאש ער וואלט שטערבן.

אונ' דיא וויל נון דז ווייב זוא גאר שוין וואר דא גאב דער שר ב'ון דער מדינה זיין אויגן אויף זיא אונ' וואלט דש שוין וויב נעמן מיט גיוואלט אונ' זיא וואר גאר פ'רום אונ' וואלט יוא קיין מאנונג ניט ב'ון אירן מאן ווייכן דער הלבן פ'ארכט זיא זיך גאר זער. אונ' נאם האלב איר ממון אונ' טעט עש אין איין קרוג אונ' טעט אובן אויף אין דש מונט לוך ב'ון קרוג היניג דאש מן ניקש מרקן זאלט אונ' גאב עש איינם מאן אין דער שטאט אויף צו היבן. דער זעלביג מאן קאנט זיא גאר וואל אונט וואר אירש מאן קרוב אונ' נאם עדים דער צו אונ' זיא צוג אויש דער מדינה דא מיט דש זיא ב'ון אירן שר איין וועק קאם.

ניט לנג דר נאך דא פיגרט דער שר דער זיא ביגערט האט. דא קאם דיא גוטי פ'רויא ווידר אין אירן שטאט. נון האט דער זעלביג מאן דען זיא האט דען פקדון אויף צו היבן געבן איין ברכ'ה צו מכ'ן זיינם זון אונ' בידרפ'ט עבן איין ווינג הוניג דא גיב'אן ער דען קרוג מיט היניג אונ' ער נאם פ'ון היניג אובן איין ראב אונ' גיב'אנט דש געלט אונטיר דען היניג. אונ' ער גינג הין אונ' נאם דש גולד אלש ארויש אונ' פ'ילט דען קרוג ווידר מיט איידל היניג.

דער נאך קאם דיא פ'רויא צו אים אונ' ביגערט איר ב'קדון ווידר דען זיא אין האט אויף צו היבן געבן.

דא שפראך דער מאן: "גיא דוא הין אונט ברענג דוא דיא צווייא עדים דיא דא דער בייא זיין גיוועזן אזו וויל איך דיר דיין קרוג ווידר געבן."

אלזו גינג דיא נין אונט בראכ'ט דיא צווייא עדים דא גאב איר דער מאן איר פיקדון.

ווידר אונ'וויא זיא נון איין היימן קאם מיט אירן קורג אונט וואלט זעהן אוב איר פ'יקדון נאך דינן וואר דא טעט זיא דען קרוג אויף אזו וואר איידל היניג דינן אונ' דש גולד וואר אלש ארוישר גינומן. אזו הוב זיא אן צו שרייאן אונ' צו וויינן אונ' גינג ב'ור דען שופ'ט אין דער שטאט אונ' ליש יענן מן בירופ'ין.

דא זא זאגט דער שופ'ט ווידר דער פ'רויא: "האשטו עדים דער בייא גיהט דא דוא אים האשט דען קרוג מיט געלט אויף צו היבן געבן."

דא זאגט זיא ניין מיין ליבר הער דא זאגט דער שופ'ט ווידר דיא פ'רויא: "מיין טאכ'טיר ווייש זאל איך דיר דען העלפ'ין. גיא דוא ב'ור דען קיניג שואול אונ' לוש דיר העלפ'ין."

אלזו גינג זיא ב'ור דען קינג שאול אונ' פ'ור קלאגט דען מאן. דא שיקט דער קיניג שאול נאך דיא סנהדרין.

דא זאגטן דיא סנהדרין אך ווידר זיא: "מיין טאכ'טיר האשטו עדים דר בייא גיהט דא דוא אים האשט דען קרוג מיט גולד אויף צו היבן געבין?"

דא זאגט דיא פ'רויא: " ניין איך האב קיין עדים דען איך האב דש אלש אויף איין ערמה גיטון דאר מיט דז אונזר שר ניט זאלט גיוואר ווערדן דז איך אזו פ'יל ממון העט זונשט העט ערש מירש גינומן מיט גיוואלט."

דא זאגטן דיא סנהדרין: "מיין טאכ'טיר מיר האבן קיין רשות' ניט צו ריכ'טין אונטיר ישראל זייא דען עדים דער בייא זיין אביר מיר קענין ניט ריכ'טין וואש איינר אין זיינם הערץ האט.

אזו גינג דיא גוט פ'רויא ווידר איין וועק פ'ון דיא סנהדרין מיט טרויארגן הערצין אונט שריא אונט וויינט אונ' וויא זיא נון וואלט איין היימן גין דא ביגעגנט איר דוד המלך דער ווייש נאך גאר יונג אונ' היטט נאך דיא שאף אונ' ער שפילט נאך מיט דעם יונגאן.

אזו הורט ער דיא פ'רויא אזו גאר זער שרייאן און פ'ראגט ער ווארום זיא אזו גאר זער שריא.

דא זאגט דיא פ'רויא גיהט אונט אך פ'אר דיא סנהדרין אונ' זיא האבן מיר אביר קיין דין גיהט אונט אך פ'אר דיא סנהדרין אונ' זיא האבן מיר אביר קיין דין דריבר גיגעבן. " דער הלבן וויל איך דיך ביטן העליף דוא מיר ווידר צו דען מיינן אונ' גיב דוא מיר איין דין דריבר."

דא שפראך דער דוד: " גיא צו דעם קינג שאול אונ' ביט אין דש ער מיר רשות' גיבט זא וויל איך דען הנבדין פאר אידר וועלט ווייזן דש דוא רעכ'ט ווערשט האבין אונט וויל דען דין אויש ציהן צו דער רעכ'טיא ווארהייט."

אלזו צוג דיא גוט פ'רויא ווידר צום מלך אונ' שפראך: "אדוני מלך איך האב איין יונגמן גיב'ונדן דער וויל דען פסק אויש ציהן דש אידרמן דיא רעכ'טיא וואר הייט קענט זעהן וויא עש דער מיט איז."

דא זאגט דער מלך: "מיין טאכטיר ווען דוא אזו אייגן וויישט אזו ברענג אין הער מיט דיר."

אלזו רופ'ט דיא פ'רויא דען קליינבן יונגאן פ'ור דען מלך שאול.

דא זאגט שאול ווידר: "דוד בישטו דער יונג דאש דען דין ווילשט אויש ציהן צו דער רעכ'טיא ווארהייט?"

דא זאגט דוד: "אדוני המלך ווען דוא איר רשות' גיבשט זא פ'אר זיכיר איך מיך אן הקב"ה דאש איך זעלכ'יש וואל טון וויל."

דא זאגט שאול אזו: "גיא מיט איר מיין ליבר זון אונט העלף דער גוטי פ'רויא דען זיא שרייט גאר יעמרליך אונ' מן קאן איר ניט העלפ'ין."

דא גינג דוד מיט דער פ'רויאן אין איר הויז אונ' שפראך: "ציכ'ט ארוישר אייער קרוג דיא איר האט דען מאן אויף צו היבן געבין."

אזו צוג זיא דען קרוג אליר הרוישר.

אזו שפראך ער צו איר: "קעניט איר אך דיא קריג דש דאש דיא רעכ'טיא קריג זיין?"

דא זאגט זיא: "יוא מיין ליבר הער דאש זיין דיא קריג איך קען זיא גאר וואל."

דא פראגט ער דען מאן אך דער דא דען פיקדון בייא זיך גיהט האט: "זיין דאש דיא קריג דאש דיר דיא פרויא האט אויף צו היבן געבן?"

אזו שפראך ער אך: "יוא מיין הער איך האב זינשט קיין אנדר קריג גיהט."

דא שפראך דוד: "אזו גיט הין אונ' ברענגט מיר איין אנדרן קרוג אך דא הער דער נאך לער אישט."

דא גינגאן זיא הין אונ' בראכ'טן אין איין לערין קרוג. דא לערט ער דיא ב'ולין קריג אויש אין דיא לערין קריג אונ' נאם דער נאך דיא קריג דא הינג אישט דינן גיוועזן אונ' צו בראך זיא צו קליינן שטיקן ב'ור אידרמן אונ' זוכ'ט אן דיא שטיקר אונ' גיב'אנט אונטיר דיא שטיקר אן איינם שטיק שערבן צוויין גולד גילדן קלעבן.

דא דאש דוד זאך שפראך ער ווידר כל הקהל: "דא זעכ'ט איר דש דיא פ'רויא וואר האט גיהט."

דער הלבן שפראך ער ווידר דען מאן: " גיא דוא הין אונ' גיב איר דש געלט אלש ווידר וויישטו גינומן האשט דען מן זיכט וואל דש דוא דיא קריג האשט אויש גילעכט."

וויא נון כל ישראל זעלכ'יש זאכ'ין דא ב'ור וואנדרין זיא זיך דער קינג שאול אונ' אידרמן אונ' קונטן וואל גידענקין דז דיא נב'ואה אויף דוד רואיט ווייל ער זוילכ'יש קעניט ווישן.

הקב"ה לוש אונש אלין זיין זכות לאשין גניסן אונ' משיח הער לאשין שיסן: אמן סלה.

It came to pass in the days of King Saul that there lived an old man who had a very beautiful wife, who was immensely wealthy. When the old man died, his wife mourned for him a long time.

As she was a very beautiful woman, the governor of the province cast his eye upon her and wanted to take her by force, but she was a very pious woman and would not dishonor her husband in the grave. Therefore she was very much afraid.

Accordingly, she took half her money, put it into a jar and placed some honey on the top so that no one could see what was underneath.

Then in the presence of witnesses, she put the jar in the care of a man whom she knew well and who had been a relative of her late husband. Then she left the country in order to get away from the governor. Not long afterwards, the governor died, and when the good woman heard of his death, she came back to her town.

Now the man with whom she had left her money, while celebrating the wedding of his son, needed some honey. As he went to take some from the jar, he found that there was money under the honey. So he took out all the money and filled the jar with honey.

When the good woman came to him and asked for the jar which she had placed in his care, the man said: "Bring the witnesses who were present at the time and I will give you the jar."

She brought her two witnesses and the man gave her the jar. When she reached home and examined the jar in order to see if her money was still there, she found that the jar was full of honey and that the money had been taken out. So she started crying and wailing and summoned the man before the judge of the town.

The judge said: "Did you have witnesses when you gave him the jar with gold?"

She replied: "My lord, my witnesses know only that the jar was full of honey."

Whereupon the judge replied: "How can I help you, then ? You must go before King Saul, and let him help you."

So she went to King Saul and brought her charge against the man. King Saul called the Sanhedrin together, and they said likewise: "Dear daughter, did you have witnesses when you gave him a jar of gold to take care of?"

The woman replied: "I had no witnesses for the gold, for I did it as a stratagem in order that the governor should not know that I had so much wealth, otherwise he would have taken it by force."

Then the Sanhedrin said: "Dear daughter, we cannot pass judgment in Israel unless we have the testimony of witnesses, for we cannot tell what a man thinks in his heart."

The woman went away with a sad heart, crying and weeping. On her way home she met King David, who was still a young lad, taking care of the sheep and playing with his companions.

When he heard the woman crying, he asked her why she was crying so bitterly, and she told him all that had happened to her and that she had had the man up before the king and before the Sanhedrin, but that they had not decided in her favor. "Therefore," she said, "I would ask you to help me to get my property, and to decide the case."

David said: "Go to King Saul and ask him to give me permission, and I will prove that you are in the right, and will give a true judgment."

She ran at once to the king and said to him: "My lord king, I have found a young lad who will decide the case in such a way that everyone will be able to see who is right."

The king replied: "My daughter, if you know such a person, bring him to me."

Then she brought the young lad before King Saul. And the king said to David: "Are you the one who says he can decide this case justly?"

David replied: "My lord king, with your leave I am confident that I will, with the help of God, be able to decide the case."

And the king replied: "Well, then, go with this woman and help her, for she is crying very bitterly and there is none to help her."

David went with the woman to her house and said to her: "Let me see the jar which you gave into the man's keeping."

She brought out the jar and David said to her: "Are you sure that this is the right jar?"

She answered: "Yes, sir, this is the jar, I know it well."

Then, turning to the man with whom the woman had deposited the jar, he said to him: "Is this the jar which this woman gave you?"

The man replied: "Yes, I had no other jar."

Then David said: "Bring me an empty jar."

She brought him an empty jar, and he emptied the contents of the full jar into the empty one. Then he took the jar which had contained the honey and, in the sight of all

the people, broke it up into small pieces. He examined the pieces and found two gold

pieces sticking to the fragments.

Then David said to the assembled people: "You see that she spoke the truth."

And he said to the man: "Fetch all the money which you took out of this jar and give it back to the woman, for it is clear that you took the money from the jar."

When the assembled multitude heard the judgment, King Saul wondered at it and all knew that the spirit of prophecy rested on David, since he was able to know all this. May the Lord grant us the benefit of their merits and send us the Messiah. Amen. Selah.

Pappenheim B., Allerlei Geschichten, Maasse-Buch (des Maase-Buches Amsterdam 1723 bearb), Frankfurt a. M., J. Kauffmann, 1929. (198)

Maase geschah in dem Tagen Konig Salomo. Da war ein Mann, der hatt ein schones Weib un sie war gewaltig reich. Un der mann war sehr alt, das seine Zeit kam, das er sollt sterben.

Un wie er nun tot war also war die Frau lange Zeit um ihren Mann trauernd.

Derweil nun diese Frau so gar schon war, so gab der Sar (Furst) von der Medine(von dem Lande) sein Aug auf sie, un wollt die schone Frau mit Gewalt haben. Aber diese Frau war gar fromm un wolt ihrem Mann unter der Erd keine Schande antun.

Derhalben fercht sie sich gar sehr un nahm ihren halben Mammon un tat es in einen Krug. Un tat oben in das Mundloch von dem Krug Honig hinein, das man nix merken sollt. Un gab es einem Mann aufzuhenben, den sie gar wol gekannt hat. Un derselbige Mann war ihres Mannes Verwandter gewesen. Un nahm Edim (Zeugen) dabei, das sie ihm den Krug mit Honig aufzuheben gab.

Also zieht sie aus der Me dine (Lande), um das sie von ihrem Sar weg kommt. Nit lang dernach kam der Furst zu sterben.

Da das die gute Frau hat gehort, das der Furst tot is, so kam sie wieder in ihre Stadt.

Nun hat derselbige Mann, dem sie hat Pikodaun (Deposit), aufzuheben gegeben, fur seinen Sohn wollen eine Chassene (Hochzeit) machen. Also braucht er ein wenig Honig un ging uber den Krug un wollt ein wenig Honig herausnehmen. So gefindet er das Geld unter dem Honig. So ging er hin un nahm das Geld alles heraus un fullt den Krug wieder mit eitel Honig.

Da kam die gute Frau zu dem Mann un begehrt ihr Pikodaun wieder, das sie ihm hat aufzuheben gegeben.

Da sprach der Mann: “Geh hin un bring die zwei Edim (Zeugen), die derbei sind gewesen, so‘ will ich dir deinen Krug wieder geben.”

Also ging sie hin un brachte ihre zwei Edim (Zeugen). Da gab ihr der Mann ihren Krug wieder.

Un wie sie nun heimkam mit ihren Krug un wolt Sehn ob ihr Pikodaun noch drinnen war, da gefand sie eitel Honig in dem Krug un das Geld war daraus genommen. So hebt sie an su schreien un zu klagen un ging zu dem Schaufet (Richter) in die Stadt un lies jenen Mann rufen.

Da sagt der Schaufet wider die Frau: “Hast du Edim (Zeugen) derbei gehabt, da du ihm hast den Krug mit Geld aufzuheben gegeben?”

Da sagt die Frau: “Mein lieber Herr, die Zeugen, die ich derbei hab gehabt, die wissen anderst nit als von Honig, das in dem Krug is gewesen.”

Da sagt der Schaufet: “Meine liebe Tochter, wie Kann ich dir denn helfen? Du must vor den Konig Saul gehn, las ihn dir helfen.”

Also ging sie vor den Konig Saul un verklagt den Mann. Da schickt der Konig Saul nach dem Synhedrin.

Da sagt das Synhedrin auch wider sie: “Liebe Tochter hast du Edim derbei gehabt, da du ihm den Krug mit Geld hast aufzuheben gegeben?”

Da sagt die Frau: “Nein, auf das Geld hab ich keine Edim derbei gehabt, denn ich hab das alles auf ein Ermoh (List) getan, damit, das unser Sar nit sollt gewahr werden, das ich einen so grosen Mammon hab, sonst hatt er mir es mit Gewalt weg genommen.”

Da sagte Das Sunhedrin: “Meine Tochter, wir haben keine Erlaubnis zu richten unter Iisroel, auser es mussen Edim derbei sein. Denn wir konnen nit richten, was einer in seinem Herzen hat.”

So ging die Frau wieder hin weg von dem Synhedrin mit traurigem Herzen un schrie un weinte. Un wie sie nun wollte heimgehn, so begegnet ihr der Konig David.

Der War noch gar jung un hitet noch die Schafe un er spielt noch mit den Jungen. Un er hort die Frau so schreien. Da fragt er warum sie so sehr schreit.

Da sagt die Frau, wie es ihr war gegangen mit dem Mann, un sie hatt ihn vor dem konig gehabt un auch vor dem Syngedrin. “Un sie haben mir kein. Din (Urtei) daruber gegeben. Derhalben will ich dich bitten, hilf mir wieder zu dem Meinigen un gib du mir ein Din Daruber.”

Da sprach David: “Geh zu dem Konig Saul un bitt ihn, das er mir Reschuss (Erlaubnis) gibt, so will ich den Handel vor jedem hinweisen, das su Recht wirst haben, un will das Din ausziehen zu der rechten Wahrheit.”

Also Lauf die gute Frau wieder zum Konig un sprach: “Mein Herr Konig, ich hab einen Jungen gefundn, der will den Posuk (Satz) ausgeben, das ein jeder Mann konnt sehen, wie es dermit is.”

Da sagt der Konig: “Meine Tochter, wenn du so einen weist, bring ihn her mit dir.”

Also ruft die Frau den kleinen Jungen vor den Konig Saul.

Da sagt Saul zu David: “Bist du der, der den Din will aussprechen zu der rechten Wahrheit?

So sagt David: “Mein Herr Konig, wenn du mir Reschuss gibst so versichere ich mich an dem Heiligen, gelobt sei er, das ich solches wol tun will”

Da sagt Saul so: “Geh mit ihr mein lieber Sohn, un helf der guten Frau, denn sie schreiet gar jammerlich un man kann ihr nit helfen.”

Da ging David mit der Frau in ihr Haus un sprach: “Gib heraus deinen Krug, den du hast aufzuheben gegeben.”

So gab sie den Krug heraus.

So saprach David zu ihr: “Kennst du auch wol, das der rechte Krug is?”

Da sagt sie: “Ja, mein lieber Herr, das is der Krug, ich kenn ihn gar wohl.”

Da fragt er den Mann auch, den Mann, der das Pikodaun bei sich gehabt hat: “Is das der Krug, den dir die Frau hat aufzuheben gegeben?”

So sprach er auch: “Ja, mein Herr, ich hab sonst keinen andern Krug gehabt.”

Da sprach David so: “Geht hin un bringt mir noch einen anderen Krug daher, der noch leer is.”

Da ging sie hin un brachten ihm einen leeren Krug. Da leert er den wollen Krug aus in den leeren Krug. Un nahm dernach den Krug, da der Honig is drinnen gewesen un zerbrach zu kleinen Stucken vor jedermann. Un sucht in den Scherben un gefinet unter den Stuckern an einem Scherben zwei Goldgulden kleben.

Da das David sah, sprach er wider alle: “da seht ihr nun, das die Frau wahr hat gehat.”

Derhalben sprach David wider den Mann: “Geh hin un gib ihr das Geld also wieder, was du ihr genommne hast, denn man sieht wol, das du den Krug hast ausgeleert.”

Wie nun alle solches sahen, da verwundert sich der Konig Saul, un jedermann konnt wol gedenken, das die Newue (der prophetische Geist) auf David ruhet, derweil er solches konnt wissen.

Der Heilige, gelobt sei er, las uns sein Sechus (Verdienst) geniesen un Moschiach (Messia) her lassen schiesen. Omen. Seloh.

מעשה באשה אדוקה שפחדה, שהשר של המדינה שלה רוצה לקחת אותה, והיא נסעה ושמה את ממונה בתוך כד ועליו שמה דבש ונתנה אותו לאדם לשמירה	שם הסיפור
מהדורת באזל 1602 (סיפור 198) מעשה שקרה בימי שאול המלך. היה איש אחד שהייתה לו אשה יפה והיא הייתה עשירה ביותר. הגיעה שעתו של האיש הזקן (בעלה) למות, וכיוון שהאשה הזאת הייתה יפה מאוד, נתן בה השר של המדינה את עיניו ורצה לקחת את האשה היפה הזאת בכוח. והיא היתה מאוד אדוקה ולא רצתה להביא חרפה על בעלה שבקבר, על כן פחדה מאוד. היא לקחה את מחצית ממונה ושמה אותו בתוך כד ושמה דבש מלמעלה בפתח הכד כדי שלא ירגישו (מה נמצא מלמטה) ונתנה אותו לאיש אחד בעיר כדי לשומרו. את האיש הזה היא הכירה היטב. הוא היה קרוב של בעלה והיא לקחה עדים לשם כך (= מסרה לו את הכד בנוכחות עדים). היא יצאה מן המדינה וכך התרחקה מהשר (שחשק בה). זמן לא רב אחר כך נפטר השר שחשק בה. אז באה האשה הטובה חזרה לעירה. אותו אדם שלו נתנה את הפיקדון למשמרת עשה חתונה לבנו והיה צריך מעט דבש. הוא מצא את הכד עם הדבש ולקח מלמעלה קצת דבש ומצא את הכסף מתחת לדבש. הוא הלך והוציא את כל הכסף ומילא את הכד שוב בדבש בלבד. אחר כך באה האשה אליו וביקשה את הפיקדון שלה שאותו נתנה לו לשמור. אמר האיש: "לכי והביאי את שני העדים שהיו נוכחים בזמן ההפקדה, ואני אחזיר לך את הכד." היא הלכה על כן והביאה את שני העדים. החזיר לה האיש את הפיקדון. כאשר רק הגיעה הביתה עם הכד שלה היא רצתה לראות אם הפיקדון שלה עדיין נמצא בפנים. היא פתחה את הכד והיה בתוכו רק דבש. הכסף הוצא החוצה. היא החלה לזעוק ולבכות והלכה לפני השופט בעיר וביקשה שיקראו את האיש ההוא (למשפט). השופט אמר לאשה כך: "יש לך עדים שהיו נוכחים בזמן שנתת לו לשמור את הכד עם הכסף?" (כלומר: האם ידעו העדים שיש כסף בכד?) אמרה האשה: "לא אדוני החביב." חזר ואמר השופט לאשה: "בתי כיצד יכול אני לעזור לך? לכי לפני המלך שאול ושהוא יעזור לך." הלכה לפני המלך שאול ותבעה את האיש לדין. שלח המלך שאול אחר הסנהדרין. חזרו ואמרו לה גם הסנהדרין: "בתנו, יש לך עדים שנכחו בעת שנתת את הכד עם הכסף למשמרת?" אמרה האשה: "לא, אין לי עדים, כי אני עשיתי הכל בעורמה כדי שהשר שלנו לא יגלה שיש לי ממון רב. אחרת היה לוקח אותו ממני בכוח." אמרו הסנהדרין: "בתנו, אין לנו כל רשות לשפוט את ישראל אלא אם כן יש עדים לדבר, אבל איננו יכולים לשפוט מה שיש לאדם בלבו פנימה." יצאה האשה הטובה מלפני הסנהדרין בלב עצוב כשהיא צועקת ובוכה. וכשרצתה ללכת הביתה פגש אותה דוד המלך. הוא היה עדיין צעיר ושמר על הצאן ושיחק עם הנערים. הוא שמע את האשה צועקת כל כך ושאל אותה מדוע היא צועקת כל כך הרבה. אמרה לו האשה מה קרה לה עם האיש ועל כך שהיא הביאה אותו לפני המלך וגם לפני הסנהדרין, אבל הם לא פסקו כל דין בעניין. "לכן, (המשיכה האשה ואמרה) אני רוצה לבקש ממך שתעזור לי בתביעה הזו ותוציא כלי פקס דין." אז אמר לה דוד: "לכי אל המלך שאול ובקשי שייתן לי רשות וכך אני אראה לעיני העולם כולו שאת הצודקת ואפסוק במשפט דין אמת." רצה על כן האשה הטובה אל המלך ודיברה שוב באוזניו: "אדוני המלך, מצאתי איש צעיר והוא רוצה להוציא פסק דין באופן שכל אחד יראה שזה דין צדק ואמת." אמר המלך: "בתי, אם את מכירה אדם כזה, הביאי אותו איתך לכאן." קראה האשה על כן לנער הצעיר להופיע לפני המלך שאול. אמר המלך שאול: "דוד, האם אתה הוא הנער שיפסוק משפט אמת וצדק?" אמר דוד: "אדוני המלך, אם תיתן לי רשות, סומך אני על הקדוש ברוך הוא שהדבר יעלה בידי." אמר לו שאול כך: " בני החביב, לך עם האשה הטובה הזאת כי היא זועקת מאוד מצער ואי אפשר לעזור לה." הלך דוד עם האשה לביתה ואמר: "הוציאי את הכד שאותו נתת לאיש לשמור." היא הוציאה את הכד החוצה. והוא אמר לה כך: "את מזהה את הכד בתור הכד האמיתי?" אמרה: "כן, אדוני החביב, את הכד הזה אני מכירה טוב מאוד." שאל הוא גם את האיש שהפיקדון היה אצלו: "האם זה הכד שאותו נתנה לך האשה לשמור?" אמר גם הוא: "כן אדוני לא היה לי חוץ ממנו אף כד אחר." אמר דוד: "לכו והביאו לי לכאן כד אחר ואז רוקנו אותו (את הכד הראשון) לתוכו. הלכו לשם והביאו לו כד ריק. הוא רוקן את הכד המלא אל תוך הכד הריק ואחר כך לקח את הכד שהיה בו דבש ושבר אותו לחתיכות קטנות לפני כולם וחיפש שם את החתיכות ומצא מתחת לחתיכות על חתיכת שבר אחת דבוקים שני זהובי זהב. כשראה זאת דוד, הוא שב ודיבר אל הכל הקהל: "הנה אתם רואים שהאשה צדקה." ואז חזר ואמר לאיש: "לך לשם ותחזיר לה את הכסף שאתה לקחת שכן רואים היטב שאתה הוא זה שרוקנת את הכד!" כשכל ישראל ראו את כל זה המלך שאול וכל אחד מהנוכחים התפלאו, כי יכלו לראות היטב שהנבואה שרתה על דוד כי בלעדיה לא יכול היה לדעת זאת. מי יתן והקדוש ברוך הוא ייתן לנו ליהנות בזכותו וישלח לכאן את המשיח! אמן סלע. מהדורת ברטה פפנהיים 1929 (אמסטרדם 1723) סיפור 204 זה קרה בימיו של המלך שלמה. היה איש אחד שהייתה לו אישה יפה והיא הייתה עשירה מאוד. והאיש היה זקן מאוד, והגיעה שעתו למות. כאשר מת, הייתה האשה זמן ארוך באבל על בעלה. בינתיים, האשה הזאת הייתה כל כך יפה, ועל כן השר של המדינה (של הארץ) שם בה את עינו ורצה לקחת את האשה היפה בכוח. אבל האשה הזאת היתה מאוד אדוקה ולא רצתה לעשות בושה לבעלה מתחת לאדמה, לכן היא פחדה מאוד ולקחה את מחצית כספה ושמה אותו בכד. ושמה למעלה דבש בפתח הכד בפנים, כדי שלא ישימו לב, ונתנה את זה לשמור לאיש אחד שאותו הכירה היטב. ואותו איש היה קרוב של בעלה. והיא לקחה עדים שיהיו נוכחים כשהפקידה את הכד עם הדבש. ובכן נסעה האישה אל מחוץ למדינה, וכך נמלטה מאותו שר. זמן לא רב אחר כך הגיעה שעתו של השר למות. כששמעה האשה הטובה שהשר מת, היא חזרה לעירה. בדיוק אז רצה אותו איש, שלו נתנה את הפיקדון למשמרת, לעשות חתונה לבנו. הוא היה צריך קצת דבש והוא הלך אל אותו הכד ורצה להוציא ממנו קצת דבש. ואז מצא את הכסף מתחת לדבש. אז הוא הלך לשם והוציא את כל הכסף ומילא את הכד מחדש בדבש בלבד. באה האשה הטובה אל האיש ורצתה בחזרה את הפיקדון שנתנה לו למשמרת. אמר האיש: "לכי לשם והביאי את שני העדים שהיו נוכחים (בזמן ההפקדה) ואז אחזיר לך את הכד שלך." היא הלכה לשם והביאה את שני העדים. החזיר לה האיש את הכד שלה. וכשהיא רק הגיעה הביתה עם הכד שלה ורצתה לראות אם הפיקדון שלה עדיין נמצא בפנים, היא מצאה בכד רק דבש והכסף הוצא. אז היא החלה לצעוק ולהתאונן והלכה לשופט בעיר וביקשה לקרוא לאיש. אז אמר השופט לאשה: "יש לך עדים שנכחו בעת שאת נתת לו לשמור את הכד עם הכסף?" אמרה האשה: "אדוני היקר, העדים שנכחו לא ידעו על דבר מלבד הדבש שהיה בתוך הכד." אמר לה השופט: "בתי היקרה, כיצד אני יכול לעזור לך? את חייבת ללכת לפני המלך שאול. והוא יעזור לך." היא הלכה לפני המלך שאול ותבעה את האיש. שלח המלך שאול אחר הסנהדרין. אמרו הסנהדרין גם כן אליה: "בת יקרה יש לך עדים שנכחו בכך, שאת נתת לו לשמור את הכד עם הכסף?" אמרה האשה: "לא, לגבי הכסף אין לי כל עדים שנכחו, שכן עשיתי כל זאת בערמה כדי שלא ייוודע לשר שלנו שיש לי כל כך הרבה ממון, אחרת הוא היה לוקח את זה ממני בכוח." אמרו הסנהדרין: "בתי, אין לנו כל רשות לשפוט אלא מוכרחים להיות עדים נוכחים. שכן איננו יכולים לשפוט מה שיש לאדם בלבו." הלכה האשה גם מהסנהדרין בלב עצוב וצעקה ובכתה. וכשרק רצתה ללכת הביתה פגש אותה המלך דוד. הוא היה עוד צעיר מאוד והיה לו עוד צאן והוא עדיין שיחק עם הצעירים. והוא שמע את האישה כל כך צועקת. אז הוא שאל אותה מדוע היא כל כך צועקת. אמרה לו האישה איך הלך לה עם האיש, ומה שהיה לה לפני המלך וגם לפני הסנהדרין. "ושהם לא פסקו לי דין על כך. לכן אני רוצה לבקש ממך, עזור לי אתה בתביעה הזאת ופסוק לי אתה דין בעניין זה." אמר דוד: "לכי אל המלך שאול ובקשי ממנו, שייתן לי רשות לנהל את החקירה והדרישה לפני כולם, כך שהצדק שלך יצא לאור ואפסוק את הדין באמת ובצדק." רצה האשה הטובה שוב אל המלך ואמרה: "אדוני המלך, מצאתי צעיר, שרוצה לפסוק את הדין, שכל איש יוכל לראות, מה קורה כאן." אמר לה המלך: "בתי, אם את יודעת על אחד כזה, הביאי אותו לכאן איתך". קראה האשה לנער הקטן לפני המלך שאול. אמר שאול אל דוד: "האם אתה הוא זה שרוצה לפסוק דין באמת ובצדק?" אמר לו דוד כך: "אדוני המלך, אם אתה לי תיתן רשות אזי בוטח אני בקדוש ברוך הוא שאני אברר את העניין היטב." אמר המלך שאול כך: "לך איתה בני היקר, ועזור לאשה הטובה, שכן היא זועקת בצער ואי אפשר לעזור לה." הלך דוד עם האשה לביתה ואמר: "הוציאי החוצה את הכד שלך, שאותו נתת למשמרת." הוציאה האשה את הכד החוצה. אמר לה דוד כך: "האם את מזהה היטב שזה הכד הנכון?" אמרה: "כן, אדוני היקר, זה הוא הכד, אני מכירה אותו טוב מאוד." אז שאל דוד גם את האיש שהחזיק אצלו את הפיקדון: "האם זה הכד, שאותו נתנה לך האשה לשמור?" אמר הוא גם כך: "כן, אדוני, לא היה לי חוץ מזה שום כד אחר." אמר דוד כך: "לכי לשם והביאי לי לכאן עוד כד אחר ריק." הלכה היא לשם והביאה לו כד ריק. הוא רוקן את הכד המלא לתוך הכד הריק. ולקח אחר כך את הכד שבתוכו היה הדבש ושבר אותו לחתיכות קטנות לפני כולם, וחיפש בין השברים ומצא מתחת לחתיכות שתי מטבעות זהב דבוקות על אחד השברים. כשדוד ראה זאת הוא אמר שוב לכולם: "אתם רואים עכשיו, שהאשה צדקה." לכן אמר דוד שוב אל האיש: "לך לשם ותחזיר לה את הכסף שלקחת ממנה, שכן כולם ראו היטב, שאתה רוקנת את הכד." כמו שכולם ראו זאת, גם המלך שאול התפלא, וכל אחד יכול היה להבין היטב, שהנבואה (רוח הקודש) נחה על דוד, כי את זאת לא יכול היה לדעת בלעדיה. הקדוש ברוך הוא – שזכותו תגן עלינו וישלח לנו לכאן משיח. אמן. סלה. שתי הגרסאות תורגמו ועובדו מן המקור היידי על ידי ד"ר אריאלה קרסני. המקור היידי מהדורת באזל 1602 מעשה גישאך אין טאגן שאול המלך דא וואר איין מאן דער האט איין שוין ווייב אונ' זיא וואר איין גיוועלטגן עשירה אונ' דער מאן וואר נון דער עלט דאש זיין צייט קאם דאש ער וואלט שטערבן. אונ' דיא וויל נון דז ווייב זוא גאר שוין וואר דא גאב דער שר ב'ון דער מדינה זיין אויגן אויף זיא אונ' וואלט דש שוין וויב נעמן מיט גיוואלט אונ' זיא וואר גאר פ'רום אונ' וואלט יוא קיין מאנונג ניט ב'ון אירן מאן ווייכן דער הלבן פ'ארכט זיא זיך גאר זער. אונ' נאם האלב איר ממון אונ' טעט עש אין איין קרוג אונ' טעט אובן אויף אין דש מונט לוך ב'ון קרוג היניג דאש מן ניקש מרקן זאלט אונ' גאב עש איינם מאן אין דער שטאט אויף צו היבן. דער זעלביג מאן קאנט זיא גאר וואל אונט וואר אירש מאן קרוב אונ' נאם עדים דער צו אונ' זיא צוג אויש דער מדינה דא מיט דש זיא ב'ון אירן שר איין וועק קאם. ניט לנג דר נאך דא פיגרט דער שר דער זיא ביגערט האט. דא קאם דיא גוטי פ'רויא ווידר אין אירן שטאט. נון האט דער זעלביג מאן דען זיא האט דען פקדון אויף צו היבן געבן איין ברכ'ה צו מכ'ן זיינם זון אונ' בידרפ'ט עבן איין ווינג הוניג דא גיב'אן ער דען קרוג מיט היניג אונ' ער נאם פ'ון היניג אובן איין ראב אונ' גיב'אנט דש געלט אונטיר דען היניג. אונ' ער גינג הין אונ' נאם דש גולד אלש ארויש אונ' פ'ילט דען קרוג ווידר מיט איידל היניג. דער נאך קאם דיא פ'רויא צו אים אונ' ביגערט איר ב'קדון ווידר דען זיא אין האט אויף צו היבן געבן. דא שפראך דער מאן: "גיא דוא הין אונט ברענג דוא דיא צווייא עדים דיא דא דער בייא זיין גיוועזן אזו וויל איך דיר דיין קרוג ווידר געבן." אלזו גינג דיא נין אונט בראכ'ט דיא צווייא עדים דא גאב איר דער מאן איר פיקדון. ווידר אונ'וויא זיא נון איין היימן קאם מיט אירן קורג אונט וואלט זעהן אוב איר פ'יקדון נאך דינן וואר דא טעט זיא דען קרוג אויף אזו וואר איידל היניג דינן אונ' דש גולד וואר אלש ארוישר גינומן. אזו הוב זיא אן צו שרייאן אונ' צו וויינן אונ' גינג ב'ור דען שופ'ט אין דער שטאט אונ' ליש יענן מן בירופ'ין. דא זא זאגט דער שופ'ט ווידר דער פ'רויא: "האשטו עדים דער בייא גיהט דא דוא אים האשט דען קרוג מיט געלט אויף צו היבן געבן." דא זאגט זיא ניין מיין ליבר הער דא זאגט דער שופ'ט ווידר דיא פ'רויא: "מיין טאכ'טיר ווייש זאל איך דיר דען העלפ'ין. גיא דוא ב'ור דען קיניג שואול אונ' לוש דיר העלפ'ין." אלזו גינג זיא ב'ור דען קינג שאול אונ' פ'ור קלאגט דען מאן. דא שיקט דער קיניג שאול נאך דיא סנהדרין. דא זאגטן דיא סנהדרין אך ווידר זיא: "מיין טאכ'טיר האשטו עדים דר בייא גיהט דא דוא אים האשט דען קרוג מיט גולד אויף צו היבן געבין?" דא זאגט דיא פ'רויא: " ניין איך האב קיין עדים דען איך האב דש אלש אויף איין ערמה גיטון דאר מיט דז אונזר שר ניט זאלט גיוואר ווערדן דז איך אזו פ'יל ממון העט זונשט העט ערש מירש גינומן מיט גיוואלט." דא זאגטן דיא סנהדרין: "מיין טאכ'טיר מיר האבן קיין רשות' ניט צו ריכ'טין אונטיר ישראל זייא דען עדים דער בייא זיין אביר מיר קענין ניט ריכ'טין וואש איינר אין זיינם הערץ האט. אזו גינג דיא גוט פ'רויא ווידר איין וועק פ'ון דיא סנהדרין מיט טרויארגן הערצין אונט שריא אונט וויינט אונ' וויא זיא נון וואלט איין היימן גין דא ביגעגנט איר דוד המלך דער ווייש נאך גאר יונג אונ' היטט נאך דיא שאף אונ' ער שפילט נאך מיט דעם יונגאן. אזו הורט ער דיא פ'רויא אזו גאר זער שרייאן און פ'ראגט ער ווארום זיא אזו גאר זער שריא. דא זאגט דיא פ'רויא גיהט אונט אך פ'אר דיא סנהדרין אונ' זיא האבן מיר אביר קיין דין גיהט אונט אך פ'אר דיא סנהדרין אונ' זיא האבן מיר אביר קיין דין דריבר גיגעבן. " דער הלבן וויל איך דיך ביטן העליף דוא מיר ווידר צו דען מיינן אונ' גיב דוא מיר איין דין דריבר." דא שפראך דער דוד: " גיא צו דעם קינג שאול אונ' ביט אין דש ער מיר רשות' גיבט זא וויל איך דען הנבדין פאר אידר וועלט ווייזן דש דוא רעכ'ט ווערשט האבין אונט וויל דען דין אויש ציהן צו דער רעכ'טיא ווארהייט." אלזו צוג דיא גוט פ'רויא ווידר צום מלך אונ' שפראך: "אדוני מלך איך האב איין יונגמן גיב'ונדן דער וויל דען פסק אויש ציהן דש אידרמן דיא רעכ'טיא וואר הייט קענט זעהן וויא עש דער מיט איז." דא זאגט דער מלך: "מיין טאכטיר ווען דוא אזו אייגן וויישט אזו ברענג אין הער מיט דיר." אלזו רופ'ט דיא פ'רויא דען קליינבן יונגאן פ'ור דען מלך שאול. דא זאגט שאול ווידר: "דוד בישטו דער יונג דאש דען דין ווילשט אויש ציהן צו דער רעכ'טיא ווארהייט?" דא זאגט דוד: "אדוני המלך ווען דוא איר רשות' גיבשט זא פ'אר זיכיר איך מיך אן הקב"ה דאש איך זעלכ'יש וואל טון וויל." דא זאגט שאול אזו: "גיא מיט איר מיין ליבר זון אונט העלף דער גוטי פ'רויא דען זיא שרייט גאר יעמרליך אונ' מן קאן איר ניט העלפ'ין." דא גינג דוד מיט דער פ'רויאן אין איר הויז אונ' שפראך: "ציכ'ט ארוישר אייער קרוג דיא איר האט דען מאן אויף צו היבן געבין." אזו צוג זיא דען קרוג אליר הרוישר. אזו שפראך ער צו איר: "קעניט איר אך דיא קריג דש דאש דיא רעכ'טיא קריג זיין?" דא זאגט זיא: "יוא מיין ליבר הער דאש זיין דיא קריג איך קען זיא גאר וואל." דא פראגט ער דען מאן אך דער דא דען פיקדון בייא זיך גיהט האט: "זיין דאש דיא קריג דאש דיר דיא פרויא האט אויף צו היבן געבן?" אזו שפראך ער אך: "יוא מיין הער איך האב זינשט קיין אנדר קריג גיהט." דא שפראך דוד: "אזו גיט הין אונ' ברענגט מיר איין אנדרן קרוג אך דא הער דער נאך לער אישט." דא גינגאן זיא הין אונ' בראכ'טן אין איין לערין קרוג. דא לערט ער דיא ב'ולין קריג אויש אין דיא לערין קריג אונ' נאם דער נאך דיא קריג דא הינג אישט דינן גיוועזן אונ' צו בראך זיא צו קליינן שטיקן ב'ור אידרמן אונ' זוכ'ט אן דיא שטיקר אונ' גיב'אנט אונטיר דיא שטיקר אן איינם שטיק שערבן צוויין גולד גילדן קלעבן. דא דאש דוד זאך שפראך ער ווידר כל הקהל: "דא זעכ'ט איר דש דיא פ'רויא וואר האט גיהט." דער הלבן שפראך ער ווידר דען מאן: " גיא דוא הין אונ' גיב איר דש געלט אלש ווידר וויישטו גינומן האשט דען מן זיכט וואל דש דוא דיא קריג האשט אויש גילעכט." וויא נון כל ישראל זעלכ'יש זאכ'ין דא ב'ור וואנדרין זיא זיך דער קינג שאול אונ' אידרמן אונ' קונטן וואל גידענקין דז דיא נב'ואה אויף דוד רואיט ווייל ער זוילכ'יש קעניט ווישן. הקב"ה לוש אונש אלין זיין זכות לאשין גניסן אונ' משיח הער לאשין שיסן: אמן סלה.	טקסט
The woman who hid her gold in a jar of honey and the clever way in which King David enabled her to recover it from the dishonest man to whom she had entrusted it	the story name
It came to pass in the days of King Saul that there lived an old man who had a very beautiful wife, who was immensely wealthy. When the old man died, his wife mourned for him a long time. As she was a very beautiful woman, the governor of the province cast his eye upon her and wanted to take her by force, but she was a very pious woman and would not dishonor her husband in the grave. Therefore she was very much afraid. Accordingly, she took half her money, put it into a jar and placed some honey on the top so that no one could see what was underneath. Then in the presence of witnesses, she put the jar in the care of a man whom she knew well and who had been a relative of her late husband. Then she left the country in order to get away from the governor. Not long afterwards, the governor died, and when the good woman heard of his death, she came back to her town. Now the man with whom she had left her money, while celebrating the wedding of his son, needed some honey. As he went to take some from the jar, he found that there was money under the honey. So he took out all the money and filled the jar with honey. When the good woman came to him and asked for the jar which she had placed in his care, the man said: "Bring the witnesses who were present at the time and I will give you the jar." She brought her two witnesses and the man gave her the jar. When she reached home and examined the jar in order to see if her money was still there, she found that the jar was full of honey and that the money had been taken out. So she started crying and wailing and summoned the man before the judge of the town. The judge said: "Did you have witnesses when you gave him the jar with gold?" She replied: "My lord, my witnesses know only that the jar was full of honey." Whereupon the judge replied: "How can I help you, then ? You must go before King Saul, and let him help you." So she went to King Saul and brought her charge against the man. King Saul called the Sanhedrin together, and they said likewise: "Dear daughter, did you have witnesses when you gave him a jar of gold to take care of?" The woman replied: "I had no witnesses for the gold, for I did it as a stratagem in order that the governor should not know that I had so much wealth, otherwise he would have taken it by force." Then the Sanhedrin said: "Dear daughter, we cannot pass judgment in Israel unless we have the testimony of witnesses, for we cannot tell what a man thinks in his heart." The woman went away with a sad heart, crying and weeping. On her way home she met King David, who was still a young lad, taking care of the sheep and playing with his companions. When he heard the woman crying, he asked her why she was crying so bitterly, and she told him all that had happened to her and that she had had the man up before the king and before the Sanhedrin, but that they had not decided in her favor. "Therefore," she said, "I would ask you to help me to get my property, and to decide the case." David said: "Go to King Saul and ask him to give me permission, and I will prove that you are in the right, and will give a true judgment." She ran at once to the king and said to him: "My lord king, I have found a young lad who will decide the case in such a way that everyone will be able to see who is right." The king replied: "My daughter, if you know such a person, bring him to me." Then she brought the young lad before King Saul. And the king said to David: "Are you the one who says he can decide this case justly?" David replied: "My lord king, with your leave I am confident that I will, with the help of God, be able to decide the case." And the king replied: "Well, then, go with this woman and help her, for she is crying very bitterly and there is none to help her." David went with the woman to her house and said to her: "Let me see the jar which you gave into the man's keeping." She brought out the jar and David said to her: "Are you sure that this is the right jar?" She answered: "Yes, sir, this is the jar, I know it well." Then, turning to the man with whom the woman had deposited the jar, he said to him: "Is this the jar which this woman gave you?" The man replied: "Yes, I had no other jar." Then David said: "Bring me an empty jar." She brought him an empty jar, and he emptied the contents of the full jar into the empty one. Then he took the jar which had contained the honey and, in the sight of all the people, broke it up into small pieces. He examined the pieces and found two gold pieces sticking to the fragments. Then David said to the assembled people: "You see that she spoke the truth." And he said to the man: "Fetch all the money which you took out of this jar and give it back to the woman, for it is clear that you took the money from the jar." When the assembled multitude heard the judgment, King Saul wondered at it and all knew that the spirit of prophecy rested on David, since he was able to know all this. May the Lord grant us the benefit of their merits and send us the Messiah. Amen. Selah. Pappenheim B., Allerlei Geschichten, Maasse-Buch (des Maase-Buches Amsterdam 1723 bearb), Frankfurt a. M., J. Kauffmann, 1929. (198) Maase geschah in dem Tagen Konig Salomo. Da war ein Mann, der hatt ein schones Weib un sie war gewaltig reich. Un der mann war sehr alt, das seine Zeit kam, das er sollt sterben. Un wie er nun tot war also war die Frau lange Zeit um ihren Mann trauernd. Derweil nun diese Frau so gar schon war, so gab der Sar (Furst) von der Medine(von dem Lande) sein Aug auf sie, un wollt die schone Frau mit Gewalt haben. Aber diese Frau war gar fromm un wolt ihrem Mann unter der Erd keine Schande antun. Derhalben fercht sie sich gar sehr un nahm ihren halben Mammon un tat es in einen Krug. Un tat oben in das Mundloch von dem Krug Honig hinein, das man nix merken sollt. Un gab es einem Mann aufzuhenben, den sie gar wol gekannt hat. Un derselbige Mann war ihres Mannes Verwandter gewesen. Un nahm Edim (Zeugen) dabei, das sie ihm den Krug mit Honig aufzuheben gab. Also zieht sie aus der Me dine (Lande), um das sie von ihrem Sar weg kommt. Nit lang dernach kam der Furst zu sterben. Da das die gute Frau hat gehort, das der Furst tot is, so kam sie wieder in ihre Stadt. Nun hat derselbige Mann, dem sie hat Pikodaun (Deposit), aufzuheben gegeben, fur seinen Sohn wollen eine Chassene (Hochzeit) machen. Also braucht er ein wenig Honig un ging uber den Krug un wollt ein wenig Honig herausnehmen. So gefindet er das Geld unter dem Honig. So ging er hin un nahm das Geld alles heraus un fullt den Krug wieder mit eitel Honig. Da kam die gute Frau zu dem Mann un begehrt ihr Pikodaun wieder, das sie ihm hat aufzuheben gegeben. Da sprach der Mann: “Geh hin un bring die zwei Edim (Zeugen), die derbei sind gewesen, so‘ will ich dir deinen Krug wieder geben.” Also ging sie hin un brachte ihre zwei Edim (Zeugen). Da gab ihr der Mann ihren Krug wieder. Un wie sie nun heimkam mit ihren Krug un wolt Sehn ob ihr Pikodaun noch drinnen war, da gefand sie eitel Honig in dem Krug un das Geld war daraus genommen. So hebt sie an su schreien un zu klagen un ging zu dem Schaufet (Richter) in die Stadt un lies jenen Mann rufen. Da sagt der Schaufet wider die Frau: “Hast du Edim (Zeugen) derbei gehabt, da du ihm hast den Krug mit Geld aufzuheben gegeben?” Da sagt die Frau: “Mein lieber Herr, die Zeugen, die ich derbei hab gehabt, die wissen anderst nit als von Honig, das in dem Krug is gewesen.” Da sagt der Schaufet: “Meine liebe Tochter, wie Kann ich dir denn helfen? Du must vor den Konig Saul gehn, las ihn dir helfen.” Also ging sie vor den Konig Saul un verklagt den Mann. Da schickt der Konig Saul nach dem Synhedrin. Da sagt das Synhedrin auch wider sie: “Liebe Tochter hast du Edim derbei gehabt, da du ihm den Krug mit Geld hast aufzuheben gegeben?” Da sagt die Frau: “Nein, auf das Geld hab ich keine Edim derbei gehabt, denn ich hab das alles auf ein Ermoh (List) getan, damit, das unser Sar nit sollt gewahr werden, das ich einen so grosen Mammon hab, sonst hatt er mir es mit Gewalt weg genommen.” Da sagte Das Sunhedrin: “Meine Tochter, wir haben keine Erlaubnis zu richten unter Iisroel, auser es mussen Edim derbei sein. Denn wir konnen nit richten, was einer in seinem Herzen hat.” So ging die Frau wieder hin weg von dem Synhedrin mit traurigem Herzen un schrie un weinte. Un wie sie nun wollte heimgehn, so begegnet ihr der Konig David. Der War noch gar jung un hitet noch die Schafe un er spielt noch mit den Jungen. Un er hort die Frau so schreien. Da fragt er warum sie so sehr schreit. Da sagt die Frau, wie es ihr war gegangen mit dem Mann, un sie hatt ihn vor dem konig gehabt un auch vor dem Syngedrin. “Un sie haben mir kein. Din (Urtei) daruber gegeben. Derhalben will ich dich bitten, hilf mir wieder zu dem Meinigen un gib du mir ein Din Daruber.” Da sprach David: “Geh zu dem Konig Saul un bitt ihn, das er mir Reschuss (Erlaubnis) gibt, so will ich den Handel vor jedem hinweisen, das su Recht wirst haben, un will das Din ausziehen zu der rechten Wahrheit.” Also Lauf die gute Frau wieder zum Konig un sprach: “Mein Herr Konig, ich hab einen Jungen gefundn, der will den Posuk (Satz) ausgeben, das ein jeder Mann konnt sehen, wie es dermit is.” Da sagt der Konig: “Meine Tochter, wenn du so einen weist, bring ihn her mit dir.” Also ruft die Frau den kleinen Jungen vor den Konig Saul. Da sagt Saul zu David: “Bist du der, der den Din will aussprechen zu der rechten Wahrheit? So sagt David: “Mein Herr Konig, wenn du mir Reschuss gibst so versichere ich mich an dem Heiligen, gelobt sei er, das ich solches wol tun will” Da sagt Saul so: “Geh mit ihr mein lieber Sohn, un helf der guten Frau, denn sie schreiet gar jammerlich un man kann ihr nit helfen.” Da ging David mit der Frau in ihr Haus un sprach: “Gib heraus deinen Krug, den du hast aufzuheben gegeben.” So gab sie den Krug heraus. So saprach David zu ihr: “Kennst du auch wol, das der rechte Krug is?” Da sagt sie: “Ja, mein lieber Herr, das is der Krug, ich kenn ihn gar wohl.” Da fragt er den Mann auch, den Mann, der das Pikodaun bei sich gehabt hat: “Is das der Krug, den dir die Frau hat aufzuheben gegeben?” So sprach er auch: “Ja, mein Herr, ich hab sonst keinen andern Krug gehabt.” Da sprach David so: “Geht hin un bringt mir noch einen anderen Krug daher, der noch leer is.” Da ging sie hin un brachten ihm einen leeren Krug. Da leert er den wollen Krug aus in den leeren Krug. Un nahm dernach den Krug, da der Honig is drinnen gewesen un zerbrach zu kleinen Stucken vor jedermann. Un sucht in den Scherben un gefinet unter den Stuckern an einem Scherben zwei Goldgulden kleben. Da das David sah, sprach er wider alle: “da seht ihr nun, das die Frau wahr hat gehat.” Derhalben sprach David wider den Mann: “Geh hin un gib ihr das Geld also wieder, was du ihr genommne hast, denn man sieht wol, das du den Krug hast ausgeleert.” Wie nun alle solches sahen, da verwundert sich der Konig Saul, un jedermann konnt wol gedenken, das die Newue (der prophetische Geist) auf David ruhet, derweil er solches konnt wissen. Der Heilige, gelobt sei er, las uns sein Sechus (Verdienst) geniesen un Moschiach (Messia) her lassen schiesen. Omen. Seloh.	text
	הערות