מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף קודם

משלי סנדבאד

משלי סנדבאר – נוסחאות הסיפור

מתוך ספרו של יוסף דן "הסיפור העברי בימי הביניים"

משלי סנדבאר, בדומה לרומאן אלכסנדר, הוא אחד הסיפורים הבינלאומיים המרכזיים שבספרות ימי-הביניים בכללה. במערב-אירופה הוא ידוע במאות כתבי-יד ודפוסים, המתחלקים לקבוצות-נוסח רבות ומגוונות בלשונות האירופיות השונות. בדרך-כלל הוא מכונה בארצות המערב בשם שבעת זקני רומי ונוסחיו מצויים בלטינית וכמעט בכל לשונות אירופה המדוברות בימי-הביניים ובראשית הזמן החדש. מחקרים רבים נכתבו על קובץ סיפורים זה, וכולם בדעה כי למרות תפוצתו הרבה במערב-אירופה הקובץ הוא מזרחי במקורו, והגיע לאירופה באמצעות הערבים. מקורו הראשון הוא כפי הנראה בפרס או בהודו, אם כי אין עדיין מסקנה מדויקת בדבר זמן היווצרותו ומקום חיבורו.

לאחרונה אף הועלתה ההשערה שיש בחיבור יסודות יהודיים רבים, אולם השערה זו קשה מכמה בחינות, וכנראה יש להתייחס למקבילות בין אירועים שונים בקובץ לבין מוטיבים בספרות העברית כאל פרי דמיון משותף ביצירה עממית וספרותית, ולאו דווקא כפרי השפעה תרבותית ישירה.

למרות העובדה שהחיבור אינו יהודי במהותו, וכי לא עוּבּד עיבוד עברי-יהודי מקיף, כפי שקרה למעשה ירושלמי ואף לרומאן אלכסנדר, אין להוציאו מתולדות הסיפור העברי בימי-הביניים. והטעם הוא, שכנראה היה קובץ זה אחד הספרים הפופולאריים ביותר בספרות הסיפור העברי של ימי-הביניים. תעיד על כך העובדה שמצויים בידינו כיום כעשרים כתבי-יד של החיבור, מזמנים שונים ומארצות שונות. החיבור בנוסחו העברי נדפס שלוש פעמים: לראשונה על-ידי ד' קאסל (ברלין, 1888), ולאחר מכן על-ידי א"מ הברמן (תל אביב, תש"ו).

שניהם הסתמכו על נוסח החיבור, שנדפס בקושטא רע"ו, ויתר נוסחי הדפוס הלכו בעקבותיו. הוא נדפס מחדש על-פי נוסח שונה, לפי שני כתבי-יד בספריה הבּוֹדליאנית באוכספורד, על-ידי מ' אפשטיין, שנעזר במסקנותיו של מ' גאסטר לגבי חלוקת הנוסחים העבריים לקבוצות. אפשטיין אף הוסיף נספח מדעי והשוואתי, ובירורים רבי-חשיבות לגבי אופים של הנוסחים העבריים של החיבור.

קשה לפקפק במסקנתו (הזהה לזו של גאסטר), כי בכתבי-היד העבריים אחד הנוסחים הקדומים ביותר של משלי סנדבאר מן הקבוצה המזרחית, והכל מסכימים שזו קדמה לקבוצה המערבית העשירה, משמע, לקובץ זה בעברית נודעת חשיבות מיוחדת לא רק לתולדות הסיפור העברי, אלא לתולדות הספרות הסיפורית של ימי-הביניים בכללה.

מה אופיו וטיבו של משלי סנדבאר? מבחינות מסוימות הוא רומאנסה ומבחינות אחרות הוא קובץ סיפורים. הוא בנוי בתוך סיפור-מסגרת, ובו מערכת של סיפורים השונה מנוסח לנוסח בלשונות השונות. הסיטואציה המרכזית היא מעשה במלך, שבנו לא גילה חכמה יתרה. חכמי חצרו התחרו ביניהם מי יוכל ללמדו את כל החכמות במהירות הגדולה ביותר. זכה בתחרות סנדבאר החכם, שהתחייב ללמד את בן המלך את כל החכמות בפרק זמן קצוב וקצר. הדבר עלה בידו, אך ביום האחרון, לפני שתלמידו אמור היה להתייצב לפני המלך ולהוכיח את חכמתו, ראה סנדבאר בכוכבים כי אסון איום צפוי לבן המלך. לא הייתה דרך למנוע את האסון אלא שבן המלך לא יוציא הגה מפיו במשך שבוע ימים. בן המלך משתכנע מאמיתות חזיונו של סנדבאר ומתחייב לעשות כדברו. הוא מופיע לפני המלך ואינו פוצה פיו, ולמלך נראה כאילו לא למד דבר. אחת מנשות המלך מתנדבת לדובבו, מתייחדת עמו ומנסה לפתותו לרצוח את המלך ולמלוך תחתיו. כשהוא מסרב, בלי לומר מלה, היא מעלילה עליו כי ניסה לפתותה ודורשת מן המלך להוציאו להורג. מאחר שבן המלך אינו מגלה את האמת, גוזר המלך את דינו למיתה. חכמי המלך מבינים שיש דברים בגו ומנסים לשכנע את המלך לבטל את הגזירה.

סביב סיטואציה זו נוצרת תחרות סיפורים. אשת המלך המעלילה מנסה להטות את לבו של המלך להוציא לפועל את גזר דין-המוות על-ידי סיפורים שעניינם בגידת בנים באבותיהם. לעומתה מבקשים החכמים להציל את בן המלך על-ידי סיפורים שעניינם בוגדנות ורמאות של נשים.

במסגרת היסודית של הסיפור סיפר כנראה כל אחד משני הצדדים סיפור אחד ליום. בנוסחים שלפנינו יש בדרך-כלל סיפורים נוספים, בעיקר מפי החכמים. מכל מקום, נתונה כאן מסגרת נאותה לשיבוץ סיפורים מסוגים שונים, אך בעיקר סיפורים בעניינים שבינו לבינה, וסיפורי תרמית וכסילות מסוגים שונים, אין ספק בדבר שמהדירים ומעתיקים נהגו חופש במסגרת היצירה והוסיפו עליה סיפורים שרווחו בסביבתם, אם כי יש כמה סיפורים יסודיים החוזרים בכל הנוסחאות או ברובן. בנוסחים העבריים קיימת אחידות לגבי רוב הסיפורים. למרות המסגרת הסיפורית ה'רצינית' הסיפורים הם בחלקם הגדול סיפורי לצון ובדיחה, כמעט בכולם יש רמאי ומרומה, והמספרים נוהגים דרך לצון במעמדו של המרומה, כן ניכרת ההנאה מסיפורים 'פיקאנטיים', שלעתים יש בהם יותר מקורטוב של ניבול-פה. ברור שלפנינו רומאנסה סיפורית שאופייה חילוני מובהק, ולא עוד אלא שיש בה מידה של מרדנות כלפי המוסכמות של החברה. סיפור אחד יוצא דופן – זה המכונה 'המכשפה והמעין', ככל הנראה, אין סיפור זה אלא גלגול מסוים של סיפור מעשה ירושלמי שנדון לעיל. בעיבוד מפורט הוא הסיפור הארוך שבקובץ, וכאן הנימה היא רצינית. יש בו מידה של טראגיות, שאינה מצויה בסיפורים אחרים.

בשעת הכנת מהדורתו נעזר אפשטיין בכתב -יד ואטיקן מס' 100 המכיל נוסח מיוחד במינו של משלי סנדבאר והקדיש לו לאחר מכן מחקר קצר. הוא הגיע למסקנה שנוסח זה נכתב על-ידי יהודי בכרתים בשלהי ימי-הביניים. נוסח זה שונה מנוסחים אחרים בדפוס ובכתבי-יד משלוש בחינות: (א) עיבוד הסיפורים כאן הוא ארוך ומפורט יותר מאשר בנוסחים האחרים. המעבד הוסיף נאומים, תיאורים ופרטים המיוחדים לו, והפך לעתים סיפורים אנקדוטאליים קצרים לסיפורים ארוכים, בעלי נטייה להרחבה רומאניסטית. הוא הוסיף פסוקי מקרא, שיבוצים מלשון המקרא וסממנים יהודיים אחרים, שבגללם ניתן לראות בו נוסח 'מיוהד' של משלי סנדבאר. נוסח זה ארוך כפליים מכל נוסח עברי אחר וכן מרוב הנוסחים הלא-עבריים של ימי-הביניים, שלא עוּבּדו עיבּוד ספרותי מפורט. (ב) סדר הסיפורים בכתב-יד ואטיקן שונה מזה שבכמה משאר כתבי-היד. (ג) מחברו של נוסח זה סטה גם בגופי העלילה מן הנוסחים האחרים. הוא הוסיף שלבי עלילה ופרטי אירועים, כנראה מפרי דמיונו, אם כי יתכן שהיה לפניו טופס ספרותי שלא הגיע אלינו.