מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף קודם

משלי סנדבאד

אחרית דבר

א. מ. הברמן

א

בין ספרי השעשועים שבספרות העברית הקדומה אתה מוצא כמה וכמה ספרים שהם תרגום-עיבוד מערבית או משפה אחרת והמקור אבד ואינו. ויש שחזרו אפילו ותרגמו את התרגום לשפת המקור.

נזכיר כאן רק את הספר "בן המלך והנזיר" בתרגומו-עיבודו של ר' אברהם ב"ר חסדאי הלוי (ספרד ראשית המאה הי"ג), מהדורה ראשונה: קונשטאנטינא רע"ח; "משלי ערב'" לר' יצחק בן קרשפין (המאה הי"ב) נדפס רק ב"הלבנון" ירושלים 1865 – פאריס 1869 (ספר זה תורגם במאה הט"ו שוב מעברית לערבית); ו"משלי סנדבאד" (בספרות העברית נשתבש השם ל"סנדבאר", "סנדאבר" ו"סינדיביט") לאנונימוס, מהדורה ראשונה: קושטאנטינא רע"ו, שקראנו אותו כעת.

אין לומר, כי עיבודם של ספרים אלה אגב תרגומם, כפי שהיה נהוג בימי הביניים, הוא הוא שגרם לטשטוש צורתם עד שאין בידינו למצוא את מקורם.

היסודות והמוטיבים שבספרים היו מספיקים בכל זאת להכיר על פיהם גם כיום את המקור. אלא שהספרים הללו אבדו כשאר ספרים שירדו לטמיון, בתקופות הקדומות ובימי הביניים, מחמת מיעוט העתקות או מטעמים אחרים סמויים מן העין ואין לתמוה על כך. וחבל שאין תקווה גדולה נשקפת שיימצאו עוד בזמן מן הזמנים.

ואפשר כי הספר האחרון שנזכר כאן, "משלי סנדבאד", הוא מן התרגומים-העיבודים הראשונים של ספרי שעשועים בעברית, כשם שהוא בלי ספק הרומאן הראשון שנדפס בעברית.

ב

הספר "משלי סנדבאד", הנודע גם בשמות אחרים (ראה להלן) – מקורו, כפי הסכמת רוב החוקרים, בודהיסטי (מתוך הסיפורים על חייו של אשׂוקה, מגן דת בודהא) ונתמזגו בו במשך הזמן גם יסודות יווניים ויסודות זרים אחרים. הוא היה מפורסם במשך שנים רבות בנוסחאות שונות בפי כל עמי התרבות.

צורתו היא צורת רומאן מסגרתי המכיל סיפורים שונים, שלא תמיד הם מחויבי המציאות, ובידי המחבר עצמו, וכן בידי המתרגמים-המעבדים, לקצרם ולהרחיבם כפי רצונם וכפי צורך המקום והזמן. על פי רוב אין השינויים מקריים, בבחינת זה מחסר וזה מוסיף, אלא מותנים ברוח העמים שבתוכם נתפרסם רומאן זה ובתורתם. על כל פנים ברור כי חיבה יתירה הייתה נודעת לספר זה בעולם וזכה לפרסום רב.

הרבה מחקרים נכתבו על "משלי סנדבאד", ראה "אנציקלופדיה דס אסלאם'" ערך "סנדבאד" (כרך ד' עמ' 467) ו-Miscle Sindbad מהדורת קאסל, ברלין 1888 עמ' VIII-VII, ואף על פי כן לא נאמרה כאן עדיין המלה האחרונה. מחולקים החכמים בעניין המקור הראשון, לכן אין אחדות בדעתם על השמות שבספר שנשתבשו ביותר ונותנים מקום להשערות מהשערות שונות.

סיפור המעשה הוא במלך הודו שנולד לו בן לזקוניו, ובהיות הנער בן שבע שנים נמסר לסנדבאד "ראש חכמי הודו" שילמדהו תורה וחכמה.

בן המלך גדל ועדיין לא ידע הרבה. למדו סנדבאד ששה חודשים נוספים ויחכם מכל חכמי ארצו. וכשהגיע זמנו לחזור לבית אביו ראו סנדבאד ובן המלך בכוכבים, כי אם לא ישתוק בן המלך בשבעת הימים הראשונים לשהותו בבית המלך וידבר כאחד האדם, ייהרג. בן המלך חזר לבית אביו ושתק, לרוב צערו של המלך, שלא ידע שתיקה זו מה טעמה ולמה היא באה.

ואחת משמונים נשי המלך אהבה בלבה את בן המלך, ותלך אליו ותפתהו להרוג את המלך אביו ולמלוך תחתיו. בן המלך נזדעזע מדברי הפילגש, והיא, ביראה פן ילך ויספר למלך, הלכה והלשינה עליו שרצה לאנסה וביקשה מאת המלך להמיתו.

אז באו שבעת יועצי המלך, איש איש ביומו, לדבר על לב המלך שלא יהרוג את בנו, וחיזקו את דבריהם בסיפורים המושכים את הלב. אף פילגשו של המלך באה אחרי כל יועץ ויועץ ודרשה את מותו של בן המלך, וגם היא סייעה את בקשתה בסיפורים.

כעבור שבעת הימים פתח בן המלך את פיו ודיבר, והאמת נתגלתה לעיני כל. רצה המלך לענוש את פילגשו, אבל בן המלך ריחם עליה וביקש מאת אביו להחיותה באמרו: "אין עליה משפט מוות, כי כל אדם ילחם להציל נפשו ממוות. ועל כן עשתה זאת אשר עשתה להציל נפשה".

שמח המלך בבנו החכם ורצה לכבד את סנדבאד מורהו ולתת לו כל משאל פיו, אבל סנדבאד לא דרש אלא: "אשר תשנא לנפשך אל תעשה לחברך, ואהוב לעמך כאשר תאהב לנפשך".

הסיפורים שבתוך המסגרת מרוכזים הם ומסופרים בשפה פשוטה ויפה, אם כי יש וריח ניבול פה נודף מהם. מסתבר כי תרגום עברי זה נתחבר לא יאוחר מן המאה השלש עשרה, ועדיין לא ברור מה היא שפת מקורו, אם כי רגליים לדבר שנתרגם מערבית.

נוסח זה נדפס ארבע פעמים: קושטאנטינא רע"ו; ויניציאה ש"ד; שם שס"ה; ברלין 1888 – האחרון במהדורת פאולוס קאסל בצירוף תרגום גרמני, מבוא, הערות ונספחים. אף הרבה כתבי יד נודעים מספר זה, קדומים ומאוחרים.

ד

מלבד נוסח זה של סיפור המעשה ידוע לנו גם נוסח שני והוא "משלי אירסטו" ("הנכסף" או "הנאהב") המתורגם על ידי ר' יצחק עוזיאל (המאה הט"ו-הט"ז) ויצא לאור על ידי א. אלמליאח, ירושלים תש"ה. המסגרת דומה למסגרת "משלי סנדבאד" (בשינויים קלים), אבל הרצאת הדברים ארוכה בהרבה מזו ומליצית יותר, והסיפורים שבתוך המסגרת הם סיפורים אחרים לגמרי, ואף אין בהם משום ניבול פה כבנוסח הראשון. רק סיפור אחד, והוא הסיפור על הכלב והנחש, נמצא הן ב"משלי סנדבאד" (עמ' 23) והן ב"משלי אירסטו" (עמ' נה).

בניגוד ל"משלי סנדבאד" – איבדה אשת המלך את עצמה לדעת ב"משלי אירסטו". אומנם המלך רצה להינקם ממנה גם אחרי מותה (להבזותה כפי שיעצוהו חכמיו), אבל אירסטו ציוה לקברה בכבוד גדול ולהציב לה ציון נאה, למען יעמוד ימים רבים (עמ' קס"ב). מסתבר, כי ה"לשון הנוצרי" שממנו תרגם ר' יצחק עוזיאל את הספר אינו אלא השפה האיטלקית.

שתי נוסחאות אחרות: "דמשק אליעזר (סיפור מעשה בשבעה חכמי הרשים)", מתורגם מגרמנית Die sieben weisen Meister על ידי ר' אליעזר נכדו של הרמ"א (המאה הי"ז) ו"בעדר המשלים", אף הוא מתורגם מגרמנית על ידי ר' שמשון (אריה) ב"ר משה פרידבורג מהמבורג (מחציתה השנייה של המאה הי"ח) נמצאות ככתבי יד בספריה שעל שם בודלי באוקספורד (רשימת נויבואר סי' 1441-1440; ועיין המגיד תרכ"ח עמ' 237).

נודעות גם ארבע מהדורות דפוס של הספר הזה ביידית (אף הן תרגום מתוך גרמנית; המקור הנ"ל), וכן נודעים כמה כתבי יד ביידית.

ה

לשם תיקון מהדורה זו שלפנינו השתמשתי במהדורת קושטאנטינא רע"ו, במהדורת ויניציאה ש"ד ובמהדורת מ. קאסל, ברלין 1888. הערותיו של קאסל והנוסחאות שהביא מתוך כתבי יד, היו לי לעיניים והפקתי מהם תועלת רבה, אם כי דבריו תמוהים ומופרכים לפרקים קרובים, הן ברקע הפילוסופי-דתי שהציע והן בפירושיו לפרטים ולשמות הנזכרים בספר.

טעויות דקדוקיות סתם תיקנתי מדעתי, וברובן הן ודאי טעויות דפוס. ולאידך גיסא השארתי זכרי תרגום וניבי עם למרות זרותם לאוזן העברי. יישאר הספר בן זמנו ולא יטושטשו גבוליו.

מלבד הספרים שהזכרתי לעיל מובא חומר חשוב לחקר "משלי סנדבאד" ולנוסחאותיו ב"הבראישה איברזצונגן" למ. שטיינשניידר עמ' 893-887 ובמאמרו ב"המזכיר" שנה י"ג עמ' 126 ושנה י"ד עמ' 13, 53.

א. מ. הברמן