אגדות וסיפורי עם
על טבע העולם
האיש שחיפש מקום שאין בו
מוות אספר לכם
סיפור. סיפור על ילד שמת עליו אביו בעודו תינוק. כאשר גדל קצת והתחיל ללכת לבית
הספר שם לב לכך שכל חבריו לכתה, לפעמים בא אבא לקחת אותם ולפעמים אמא. בא אל אמו
ושאל אותה: "אמא,
למה אבא לא בא אף פעם לקחת אותי מבית הספר?" אמרה
לו: "בני, לך אין אבא. אביך מת, עליו השלום." "מה
זה מת? אני לא רוצה למות!" "ככה
זה בני. כל אחד עתיד למות פעם. גם אני, גם אתה. כאלה הם החיים." התחיל
הילד להתווכח: "לא מסכים! איך זה יכול להיות שאני אמות? אני לא רוצה
למות!" ניסתה
האם להסביר לו שוב: "תראה, ככה ברא אותנו אלוהים, ישתבח שמו. כל אחד צריך
למות. אדם נולד, גדל, חי את חייו ובבוא היום מת." אבל
הילד לא היה מוכן לשמוע. היה אומר לעצמו: במדינה הזאת, בעיר הזאת, זה ככה –
אנשים מתים, אבל בודאי יש איזה שהוא מקום בעולם שאין בו מוות. אם אשאר כאן
ואמות, אין טעם לחיים שלי. אני מוכרח להגיע למקום שאין בו מוות. נכנסה
המחשבה הזאת לראשו ולא הרפתה ממנו. כל הזמן היה חושב איך להגיע לאותו מקום ובאחד
הימים ברח מביתו בלי להיפרד מאמו והלך לחפש את המקום שאין בו מוות. החל
הנער לנדוד ממקום למקום, מעיר לעיר וממדינה למדינה ובכל מקום היה שואל את כל מי
שנקרה על דרכו: "תגיד לי, פה מתים אנשים?" "בודאי
שמתים!" היה
שומע את התשובה הזו וממשיך בחיפושיו עד שעזב מאחוריו את מקומות הישוב והחל תועה
ביערות. בלילה נהג לישון על עץ וביום היה ממשיך בנדודיו כשכל מאכלו פירות בר
ועשבים. כך חלפו עליו שלוש שנים. באחד
הימים חיפש לו מקום מחסה ללילה ומצא פתח של מערה. נכנס לתוכה ומה ראה? ראה שם
צבייה קטנה שהביטה בו בלי פחד. ישב הנער ליד הצבייה והתחיל לבכות: "שלוש
שנים אני משוטט ביער ולא ראיתי איש. שלוש שנים אני בודד לנפשי ואין לי עם מי
לדבר!" בכה
והתפלל לאלוהים שיפתח את פי הצבייה ויוכל לשוחח אתה בלשון בני אדם. היו שערי
השמים פתוחים ונשמעה תפילתו. החלה הצבייה לשוחח אתו. שאל
אותה: "האם גם כאן שולט המוות?" אמרה
לו: "לא. מלאך המוות רחוק מכאן. הסתכל על קרני – כמה קטנות הן. יבוא יום
והן תתארכנה ותגענה עד לשמים ואז גם יבוא יום מותי, אבל היום הזה רחוק מאוד.
הקרניים צומחות לאט לאט ומאות שנים תחלופנה בטרם יגיעו לשמים. אם תישאר אתי כאן
תאריך ימים כמוני!" אמר לה
הנער: "אף על פי כן היום הזה יגיע. לא די לי בחיים ארוכים. אני מחפש מקום
שאין בו מוות כלל. לא, לא אשאר כאן!" המשיך בדרכו
ושוב נדד ביער שנה ואולי אף שנתיים עד שהגיע להר. על ראש ההר הייתה בריכה עמוקה
ולידה צמח עץ ועל העץ בתוך קן ישבה ציפור. התפלל הנער לאלוהים שיפתח את פי
הציפור ותדבר אתו, ובאמת התחילה הציפור לדבר אתו. שאל אותה: "האם
יש פה מוות?" אמרה
לו: "לא. אין פה מוות. אם תישאר אתי תאריך ימים כמוני. רואה אתה את הבריכה
הזו? אני קטנה והבריכה ענקית. כאשר תתמלא הבריכה עד גדותיה מן הדומן שלי רק אז
יבוא יומי – יגיע זמני למות!" אמר לה
הנער: "אם כך בכל זאת, גם כאן שולט המוות. לא, לא אשאר אתך. אני מחפש מקום
שאין בו מוות כלל!" ישן שם
באותו לילה ולמחרת המשיך בדרכו. הלך והלך שנה ויותר ובאחד הימים ראה מרחוק אבן
גדולה חלקה כביצה. ככל שהתקרב נראתה לו האבן גדולה יותר ויותר וכשהגיע אליה
התברר לו שלפניו הר גדול – הר עגול ולבן המזכיר בצורתו חצי ביצה. חשב
הנער: ההר הזה איננו הר טבעי. בודאי זהו בנין גדול, בנין ענק, ויש בו איזה שהוא
פתח. התחיל
להקיש על קירות הבניין ולחפש את הכניסה. יום, יומיים, שלושה – הסתובב סביב להר
וחיפש בו פתח. ופתאום נפתחה דלת בתוך הקיר ובחורה יפיפייה קידמה את פניו. שאלה
אותו הבחורה: "מה אתה מחפש כאן? כבר כמה ימים אני מרגישה איך אתה מנסה
להיכנס לתוך ההר. איך הגעת לכאן? המקום הזה רחוק מכל ישוב. המקום הזה הוא סוף
העולם!" "ומוות
יש פה במקום הזה?" "לא.
כאן אין מוות בכלל. זהו מקום קדוש. מי שנכנס לכאן חי חיי נצח!" אמר לה
הנער: "אם כך אשאר כאן!" "אך
דע לך" אמרה לו הבחורה, "שמי שנכנס לכאן לא יוצא יותר!" "אינני
רוצה לצאת. כבר הרבה שנים אני מחפש את המקום הזה ועכשיו הגעתי למטרתי וכאן
אשאר!" הכניסה
אותו הנערה פנימה והחלה להראות לו את כל הפלאים שבנצח. כל יום הייתה מראה לו
מקום אחר, עולם אחר, עד ששכח את עצמו ואת כל מה שעזב מאחוריו – האדמה והעצים
ובני האדם וכל הדברים היפים של עולמנו. עברו
שנים. יום הצטרף ליום וחודש לחודש ושנה לשנה, ובעולם הנצח – לא כלום. הכל נשאר
כשהיה ולזמן אין כל השפעה. שכח הבחור את מניין השנים ובילה בנעימים. והנה
יום אחד התעורר ונזכר באמו, נזכר בחבריו לבית הספר ובכל מה שעזב מאחוריו.
וכשהתחיל להיזכר, נתקף געגועים והשמחה סרה ממנו. התחילה
הבחורה לשאול אותו: "מה אתך? מה קרה לך שפניך אינם כתמול שלשום ואתה שקוע
במחשבות?" אמר
לה: "נזכרתי באמי ובעיר מולדתי." לא ידע
המסכן שאמו כבר מזמן אינה בין החיים, שכבר חלפו דורות רבים, כי בעולם הנצח אין
לזמן שליטה. אדם נשאר תמיד באותו גיל שנכנס לשם. אמרה
לו הבחורה: "אין לך מה לחפש בחוץ. כל מכריך כבר מזמן אינם בין החיים!" שאל
אותה: "למה?" אמרה
לו: "ראה, בן כמה אתה לפי דעתך?" אמר
לה: "בן שבע-עשרה." "ובת
כמה אני?" "אותו
הדבר." אמרה
לו: "דע לך שאני כבר בת אלפיים ומאתיים שנה וגם עליך עברו דורות רבים בלי
שתרגיש!" אך
הבחור לא רצה לשמוע. הוא בשלו – רוצה לראות את אמו ואת חבריו. אמרה
לו הבחורה: "אם אתה נחוש בדעתך ללכת ולחפש אותם, לא אעכב בעדך, אך לפני
שאני נפרדת ממך אתן לך מתנה שלושה תפוחים ואם תהיה שרוי בצער ללא נשוא אכול מהם
ותזכור אותי." הלכה
וקטפה שלושה תפוחים משלושה עצים ונתנה לו. נפרד ממנה לשלום, יצא משם וההר נסגר
מאחריו. וכשיצא משם היו רגליו נושאות אותו מאליהן. הדרך שעשה אותה בבואו לשם
ושארכה לו כמה וכמה שנים – עשה אותה ביום אחד וכשירד עליו הערב מצא את עצמו בהר
שליד הבריכה. הסתכל וראה שהבריכה מלאה בדומן עד גדותיה ולציפור אין כל סימן
וזכר. אמר לעצמו: "טוב עשיתי שלא נשארתי במקום הזה. מן הסתם עברו כבר שנים
רבות והציפור מתה ואיננה. אם הייתי נשאר כאן היה המוות משיג אותי מזמן. ישן שם
באותו לילה ולמחרת המשיך בדרכו ושוב נשאו אותו רגליו ובערב הגיע למערה שפגש בה
את הצבייה. הסתכל וראה שם את גולגולתה של הצבייה מלבינה בשמש ומן הגולגולת
מזדקרות קרניים אדירות שקצותיהן בשמים. אמר
לעצמו: כמה טוב שלא נשארתי כאן. גם את הצבייה פקד המוות אף על פי שהאריכה ימים. לן שם
באותו לילה ולמחרת המשיך בדרכו. עם ערב מצא את עצמו בשערי עירו. שמח הנער שמחה
גדולה. אבל כשנכנס לעיר מצא שהכל השתנה עד לבלתי הכר: הרחובות, הבתים, האנשים –
כולם היו זרים לו. התחיל להתפלא: ריבונו של עולם, מה קורה כאן? חיפש
את בית אמו ולא מצא דבר. נמלך בדעתו ואמר: אולי אציל משהו מפיהם של הזקנים. הלך
ושאל בין זקני העיר אם יש מישהו המכיר את אמו. שאל אותם ואיש לא ידע. בסופו של
דבר הזדמן לו זקן אחד שאמר לו: "סבי
עליו השלום, היה איש ספר ובין הספרים שהוריש לי יש ספר על ההיסטוריה של העיר
הזאת. אולי נמצא שם משהו." פתח את
הספר ומצא שאכן לפני כמה מאות שנים הייתה בעיר אשה ששמה כשם אמו של הבחור ולה בן
משוגע שהיה מרבה לשאול שאלות על החיים ועל המוות. יום אחד נעלם הבן, ואמו לפני
מותה צוותה את כל רכושה לצדקה – לבניית בתי ספר וכך זכתה שיונצח שמה בהיסטוריה.
כך היה כתוב בספר. כששמע
הבן את הדברים הללו הבין סוף סוף שאמו וכל חבריו כבר מזמן אינם בחיים וכי הוא
עצמו זקן מופלג בן אלף ויותר שנים. הבין כל זאת וחש צער גדול לבלי נשוא. נזכר
בתפוחים שקיבל מן הבחורה ובדברים שאמרו לו כאשר נפרדה ממנו לשלום. טעם מן
התפוח הראשון ולפתע הרגיש את נטל שנותיו, הרגיש שהוא הולך ומזדקן במהירות. שערו
הפך לבן וגוו כפוף. טעם מן התפוח השני והנה נשרו כל שיניו וגופו החל לרעוד.
הרגיש שהוא זקן ושבע ימים ולא נותר בו עוד כוח. בעמל רב הושיט ידו אל התפוח
השלישי וקרב אותו לפיו וכשרק נגעו שפתיו בתפוח צנח ארצה ומת. האנשים
שעמדו סביבו וצפו במחזה תמהו מאוד. אמרו זה לזה: "בודאי היה זה איש
קדוש!" קברו
אותו במקום שמת בו ובנו מעל הקבר מצבה גדולה. עד מהרה התפרסם שמעו של הקבר הקדוש
בכל המדינה. אנשים התחילו להאמין שאיש קדוש קבור באותו מקום ולקבר שלו יש סגולות
מרפא. התחילו האנשים לבוא מכל קצות הארץ ולהשתטח על הקבר בבקשם מרפא לתחלואיהם
וכך הם נוהגים עד היום הזה. |