אגדות וסיפורי עם
על טבע העולם
השליו
והבז שליו
קטן שהתגורר כל ימיו בשדה צחיח מוכה שמש, אמר לנפשו יום אחד: "עד מתי אחיה
במקום שכוח אל זה. הגיעה השעה לצאת ולחפש לעצמי מקום מחיה חדש בשדות הירוקים.
אני זקוק לשינוי!" הוא
נפנף בכנפיו, המריא למרום ועד מהרה דאה מעל שדות עטורי ירק גבוה שהרוח הכתה בו
גלים גלים. בהיותו שיכור משמחה על הגילוי, לא חש בצל חד הנופל עליו מלמעלה ובן
רגע מצא עצמו לכוד בטפריו של בז אימתני. "נלכדתי!"
חשב השליו הקטן ביאוש, "וכי איזה סיכוי יש לי להימלט?" אבל אז בטרם
תשתלט עליו הבהלה כליל אמר לנפשו: "הוא בז חזק ואימתני ואני רק שליו קטן;
אף על פי כן, אם לא אאבד את עשתונותי אולי יעלה בידי להתמודד אתו". על כן
במקום לבכות ולהיכנע לפחד החל לצעוק במלוא גרונו ובכל כוחו: "זה לא הוגן!
זה לא הוגן!" הבז
היה מופתע. שום שליו שנצוד על ידו בעבר לא התנהג כך. רבים מביניהם בכו והתייפחו,
אחרים התחננו על חייהם או זעקו בייאוש. מעולם לא הטריד אותו הדבר; בכי או
תחנונים – למי אכפת? אך צעקות רמות והחלטיות כאלה מעולם לא נזדמן לו לשמוע מפי
קורבנותיו. הנה כי
כן, במקום לשאת את צידו אל קינו כרגיל, החל לדאות במעגלים רחבים ברוח הקלה כשהוא
מהדק את אחיזתו בציפור. "מה
לא הוגן, שליו קטן?" שאל אותו בקרבו אליו את מקורו המעוקל ובהביטו בו בעיניו
הצהובות והמפחידות, "למה אתה מתכוון?" "ובכן," השיב השליו בנסותו להשקיט
את לבו הפועם בפראות, "אין זה הוגן שצייד רב כוח כמוך יתפוס אותי כה רחוק
משטח המחיה הרגיל שלי. כל היתרונות הם לצדך!" "אתה
רציני?" צחק הבז בהמשיכו לדאות עם הרוח, מוטרד במקצת, ולעצמו חשב: אינני
רעב עדין. מדוע שלא אשתעשע מעט עם הפתי הזה לפני שאטרפנו? "בודאי
שאני רציני!" אמר השליו בנחישות, "אף אחד, לא היה עולה בידו לתפוס
אותי לו נמצאתי בשטח המחיה שלי! לא אתה ולא שום ציפור אחרת לא הייתם מצליחים
לצוד אותי בביתי!" "אתה
בודאי מתלוצץ." אמר הבז משועשע בעוד טפריו מתהדקים סביב הציפור הקטנה חסרת
ההגנה. "לא!"
אמר השליו בקול חזק מהרגיל "מדוע שאתלוצץ. אם אין זו האמת הרי בכל מקרה לא
יהיה לי מפלט ממך." והוא הוסיף באומץ: "אתה מוכן להסתכן ולבחון
אותי?" "קדימה!"
אמר הבז שדבריו של השליו פרטו על נימי גאוותו, "תראה לי את השדה שלך, רברבן
קטן שכמותך!" ובהניעו את מקורו בתנועה רבת משמעות הוסיף: "שם כבר תראה
בדיוק מה יקרה!" השליו
הקטן בהרגישו את טפריו החזקים של הבז המהדקים את אחיזתם בו, כבר כמעט ונכנע, אך
ברגע האחרון שאף אויר מלוא ריאותיו וקרא: "הנה השדה! בדיוק מתחתינו!" "מה?"
אמר הבז "השדה החשוף והצחיח הזה? אל תתלוצץ אתי. הרבה כוח לא יכולת לשאוב
מחיים במקום כזה." "ניחא"
אמר השליו, שתלה את כל תקוותו ברגע הזה, "רק תנחית אותי למטה לרגע ומיד
תראה מי כאן החזק!" "בסדר
גמור," אמר הבז, "אעשה זאת." ובדאותו בעדינות כלפי מטה הניח את
השליו במרכז השדה החשוף. "אני
כבר חוזר." צחק הבז. הוא
המריא מעלה מעלה עד שהפך לנקודה כמעט בלתי נראית באור השמש ואז, בפסגת מעופו,
הסתובב, הצמיד כנפיו לגופו והטיל עצמו כמו אבן חיה, מקורו שלוח קדימה, ישר
לכיוון השליו הקטן שניצב בודד וחשוף במרכז השדה. מהירותו הלכה וגברה. עוד רגע,
עוד רגע וכבר יעוט עליו ויאחז בו בטפריו! השליו
הקטן צפה, חסר אונים, בדמות הגדלה והולכת של הבז המתקרב: תחילה נראה לו ככתם
זעיר בשמים התכולים, אחר כך כנקודה, אחר כך כאבן חצץ ולבסוף כציפור עם מבט מאיים
שטפריה החדות מכוונות ישר אליו! בשנייה
האחרונה התגלגל השליו הצדה והבז שהתקרב במהירות מסחררת לא יכול היה שוב להאט.
פח! הוא נחבט בחוזקה באדמת הסלעים הקשה וזה היה סופו. השליו
מחה בכנפיו, עודנו רועד כולו מעוצמת ההתרגשות. אחר כך התעשת והחל לרקד סביב
גופתו של הבז. חלפו
ימים רבים. השליו הקטן, אף שלעיתים הרחיק נדוד מביתו, תמיד חזר אליו ושוב לא חשב
לעוזבו. ככלות הכל חלקת טרשים זו הצילה את חייו וכאן חש עצמו בטוח וחופשי! |