אגדות וסיפורי עם
על טבע העולם
התוכי נחוש ההחלטה והעץ היה פעם אחת תוכי. נוצותיו היו אדומות,
ירוקות וצהובות ומקורו החד והמעוקל היה
צהוב אף הוא. עיגולים זהובים הקיפו את עיניו השחורות והבורקות. תוכי זה חי בעץ גדול. הוא אהב את העץ. הוא אהב
אותו על שום הצל הרחב שהטיל והדרך בה השתקף אור השמש מבעד לעליו הירוקים והרעננים.
הוא אהב אותו גם בשל פירותיו העסיסיים וענפיו המרשרשים. הוא אהב את רחשיו של העץ
– חריקות גזעו ואוושת ענפיו המתמדת בנשוב בו הרוח – רחשים שנשמעו באוזניו
כמוסיקה ערבה לעת ליל. בימי החום אהב התוכי לחוש את מגע הקליפה הקרירה תחת
ציפורניו. העץ היה ביתו ומרכז עולמו. כל ערב כשחזר אל העץ ממסעיו ברחבי היער והתנדנד
על ענפיו כשהוא מתחכך בעליו הגדולים, אמר לעצמו: "כמה מאושר אני לחיות כאן
על העץ הזה. מה גדולה השלווה מסביב. אני חייב לעץ כה הרבה. לעולם לא אמיר את
ביתי זה בשום מחסה אחר." והנה, בעולמנו זה חיים לא רק צמחים, בעלי חיים
ובני אדם. גם אלים ושדים, פיות ורוחות חולקים עמנו את עולמנו. אחדים מהם עולים
עלינו בחכמתם, אחרים שווים לנו ואחרים נחותים מאתנו. כל מלה היוצאת מפינו מכה
הדים גם בעולמות אחרים. האל הנשגב שקרה שמע את דבריו של התוכי והחליט
לבחון אותו. הוא הניף את זרועו. קול נפץ נשמע והעץ יבש כולו – עליו השחירו ונשרו
ואבק כיסה את הענפים שאך לפני זמן קצר נקווה עליהם טל מתוק. אך התוכי לא נטש את ביתו. הוא ישב על הענפים
המתים והערומים. האבק חדר לגרונו. הוא הניע בעצב את מקורו וכאשר קפחה החמה על
ראשו הקיף לאיטו את העץ בבקשו מחסה בצל הגזע הערום. הוא נשאר נאמן לעץ וסרב
לעזוב אותו. בלבו זכר כל הזמן את מראה העץ כפי שהיה בזמן פריחתו, מכוסה עלווה
צפופה וירוקה המרשרשת ברוח הקלה. "וכי
מה?" חשב לעצמו "כלום אפרד מידידי רק משום שאסון פקד אותו? הימים
חולפים ועוברים והמזל הוא הפכפך. שבועת אמת אותך עצי, נשבעתי לאהוב ולא אפר את שבועתי, אותך לא אעזוב!" ימים חלפו. התוכי נשאר נאמן לשבועתו. הוא קרטע
על גבי הענפים הערומים, האבק חנק את גרונו ואך בקושי מצא מפלט מן החמה הקופחת,
אך רוחו לא נפלה בקרבו. "דבר אינו נמשך לנצח" אמר "גם אם אינני אלא
ציפור רפת כוח, לא אאכזב את העץ ידידי!" שקרה שמע את הדברים. הוא חייך והניף את זרועו.
משב רוח רענן חלף על פני העץ והוא שב לחיים. הענפים היבשים חזרו והנצו ניצנים.
עלווה צפופה וירוקה שבה ועיטרה אותו. האבק נשר מעליו וטל מתוק ורענן נקווה בין
עלעליו. התוכי דילג מאושר בין ענפיו ונהנה מקרירות צילו. "ציפור
קטנה" אמר האל "העולם כולו שואב את חיותו מלב אוהב והאלים המרוממים
מחייכים בפוגשם בברייה שלב כזה שוכן בקרבה. גם אם באת לעולם כציפור קטנה, ערכך
לא יסולא בפז. עם ידידך העץ ראה שנים לרוב וההולכים בדרכך ינחלו אך טוב! בעודו מחייך העפיל האל שקרה לשמי התכלת הזכים
והתוכי הקטן שב ללגום טל מתוק וללטף את קליפתו הקרירה והמחוספסת של העץ. |