מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף יצירות ספרותיות חזרה לחמסה של ניזאמי
הסיפור השישי והוא הסיפור אשר סופר על ידי הנסיכה הסינית ביום חמישי בביתן החום של צדק יום טוב הוא יום חמישי, יום שבו מקרין כוכב הלכת צדק אושר על העולם. כאשר פער השחר את תיק המושק שלו והאדמה החומה כעץ האלגום הפיחה ניחוחות אלווי, עטה המלך בָּהָרָם גלימה וכיפה שצבעם חום כצבע עץ האלגום ועבר מביתן התכלת לביתן החום, ושם שתה בשמחה ובהרחבת הדעת יין שמזגה למענו הנסיכה הסינית בעלת העיניים המלוכסנות עד אשר נדלקו ספינות הכוכבים באוקיינוס שמי הלילה. או אז פנה המלך אל הנסיכה הסינית היפיפייה: "סיפור, אהובתי, ספרי לי סיפור!" "הו מלך המלכים האדיר." השיבה הנסיכה בעלת שפתי התמר, בקולה המתוק מדבש, "אתה מלכי דומה לשמש המעניקה חיים לעולם ולנפש האדם. אתה החזק יותר מחולות המדבר, ממצוקי ההר ומגלי הים, מי ייתן ואושרך יארך כימי חייך! אך אנוכי, שפחתך, לבי מלא חרדה: איך תוכל לשוני הבלתי מיומנת להעניק לך הנאה? מדוע שאמזוג לך חומץ בעוד אתה לוגם יין שניחוחו כניחוח הריחן? אך אם חפץ אתה לשחוק על עילגות לשוני, אפתח בפניך את סל סיפורי ואצטרף אליך בשחוקך." ולאחר שאמרה דברים אלה, נשקה הנסיכה לידו של השאה והחלה בסיפורה. סיפורם של 'טוב' ו'רע' היו פעם שני צעירים אשר עזבו את עיר מגוריהם ויצאו למסע לארצות רחוקות. הם ידעו כי דרכם תארך עד מאוד ותהיה רצופת סכנות, על כן נשאו עמם בתרמיליהם מזון ומשקה שיאפשרו להם להחזיק מעמד ימים רבים. אחד מהם נקרא חֵ'יר שמשמעו טוב, והשני שֵׁיר שמשמעו רע, ושמותיהם הלמו את אופיים ולבבם. בעודם צועדים בדרך איש לצד רעהו עלה בידו של שֵׁיר לשכנע את חֵ'יר כי יאכלו וישתו תחילה מן המזון והמים שבצקלונו של חֵ'יר, ולא יגעו במה שיש בצקלונו שלו. כך נהגו עד אשר הגיעו במסעם לגבול המדבר שההביל מחום השמש. המדבר להט ככבשן שבו נמס הברזל ומתרכך כשעווה. למקום שאפילו רוח הצפון הקרה הופכת לרוח קדים נושבת אש. שני הנודדים נאלצו לחצות את השאול הנוראה הזו אך רק שֵׁיר ידע כמה זמן תארך החצייה ובאיזה מקום בדרכם יכולים הם למצוא באר. מה עשה הנבל? בטרם יחלו לחצות את המדבר, מילא הוא בסתר נאד נוסף במים, החביא אותו בצקלונו והעמיד פנים כי עתידים הם להגיע בקרוב לנווה המדבר הבא. יום אחר יום ולילה אחר לילה שתו השניים מנאד המים של חֵ'יר. אך כחלוף שבעה ימים התרוקנה החמת של חֵ'יר ועדיין לא נראו באופק לא באר ולא נווה מדבר ירוק. במקום זאת גילה חֵ'יר כי מלווהו לוגם מדי פעם מים מן הנאד המלא הנסתר שברשותו. המסכן נבהל. מאוחר מדי הבין כי שֵׁיר רימהו והוליך אותו שולל, אך על אף צימאונו הבוער בקרבו, לא אמר דבר, ובלע באומץ את רגשי הטינה, ההתמרמרות, המרירות והיגון שחלחלו בקרבו, חשק שפתיו והמשיך לקוות שבקרוב יגיעו לבאר. אבל עם כל צעד נוסף פחתה תקוותו וגבר צימאונו. לחֵ'יר היו שתי אבני אודם שצבען כלהבה, היה זה רכושו היקר ביותר. כאשר הוציא אותן מתרמילו והביט בהן בעודו סובל מייסורי הצמא, נדמו הן לו כשתי טיפות נוצצות ואדומות. לו רק היו אלה טיפות מים! אך אבוי, ניצוצן נועד לעין ולא לפה. הוא ליקק אותן, אך הדבר לא הקל על צימאונו. חֵ'יר ידע שעומדת בפניו רק אפשרות אחת. בלב כבד פנה לשֵׁיר, בעוד שתי אבני האודם מונחות בכף ידו הפתוחה, ואמר לו: 'אני גווע מצמא. אנא תן לי לשתות, רק לגימה אחת, ואם אינך מסכים לתת לי אותה בחינם, אזי מכור לי אותה. תן לי לגימת מים מנאדך תמורת שתי אבני האודם האלה." אך שֵׁיר – מי ייתן ואללה ישפוך עליו את חמתו – נהג בו ברוע בדיוק כפי שהעיד עליו שמו. 'אך לשווא הוא ניסיונך לכרות מים מתוך אבן." לעג לו, "לבי אטום בפני תכסיסים עלובים שכאלה! כלום חושב אתה שלא ירדתי לסוף דעתך ולא עמדתי על תחבולתך העלובה? כאן במדבר אתה מציע לי את אבני האודם שלך, אך כאשר נגיע לארץ נושבת תדרוש אותן בחזרה. לא אני הוא האיש אשר ייפול במלכודת שזומם אתה לפרוש לרגלי! אם ברצונך לקבל מעט מן המים שברשותי, יהיה עליך לשלם לי באבני אודם מסוג אחר, אבני דם שלא תוכל לדרשן בחזרה." 'על איזה אבני אודם אתה מדבר?" שאל חֵ'יר בחרדה. לבו ניבא לו רעות. "כוונתי לשתי עיניך!" השיב הנבל, "הן תודה כי הן יקרות הרבה יותר משתי אבני האודם שאתה מציע לי. מכור לי את שתי עיניך בתמורה למים שאם לא כן, לא תזכה לקבל ממני ולו גם לגימה אחת!" בשומעו זאת חש חֵ'יר כי העולם מסתחרר סביבו. "איך לא תבוש בפני אללה הכל יכול להוציא מילים כאלה מפיך?" קרא מנהמת לבו, "כלום רוצה אתה לתת לי מים צוננים תמורת דמי החם? הן לא יועילו לי מאה מעיינות אם אאבד את מאור עיני. איך מלאך לבך לדרוש ממני דבר שכזה? מכור לי את המים. קח לך את שתי אבני האודם, קח לך את כל מה שיש כאן ברשותי וקבל חזקה על כל הרכוש שיש לי בביתי. אני נשבע בפני אלוהים, אדון העולם, כי אשאר נאמן לדברי ולא אפר הבטחתי לא היום ולא מחר, לא אפר הבטחתי לעולם!" "חדל לך מפטפוטיך." קטע שֵׁיר את דבריו, "האם באמת סבור אתה שהבטחות הסרק שלך ימסו את לבי? אם חפץ אתה במים, זה התשלום שיהיה עליך לשלם!" כשהבין חֵ'יר כי לא יעלה בידו לרכך את לבו האכזר של שֵׁיר, גבר עליו ייאושו. ללא מים יגווע וימות עד מהרה. הוא חש זאת בכל נימי נפשו. צימאונו הטריף עליו את דעתו עד שכל תפארת העולם כמו גם מחסורו נדמו בעיניו כאין וכאפס לעומת טיפה אחת של מים. מצוקתו היתה כה גדולה וייאושו כה רב עד כי איבד את עשתונותיו והסכים להיענות לדרישתו של שֵׁיר. כמו כל האנשים הטובים, לא היה הוא מסוגל להאמין כי יש בעולם רוע שכזה. אני בטוח ששֵׁיר רק רוצה להפחידני, חשב, אם יראה שאני נכנע בפניו, ירחם עלי. הן לא יתכן שהוא מרושע כפי שהוא מתיימר להיות. הוא פנה לשֵׁיר בקול רם ואמר: "לו יהיה כדבריך. קח את מה שאתה דורש ותן לי לגימת מים!" אך אמר חֵ'יר את דברו ומיד שלף שֵׁיר את סכינו, הסתער כסופה על קורבנו האומלל ודקר בכלי זינו את שתי עיניו. לובן הנרקיס הפך לארגמן ויהלומי הכתר נקרעו מנזרם. חֵ'יר התמוטט חסר הכרה לרגליו. הנבל מיהר לשדוד ממנו את שתי אבני האודם ואת יתר הדברים שמצא בצקלונו ואז נטש אותו בלב המדבר מבלי להציע לו אפילו את המים שהבטיח לו. חֵ'יר נותר שם עיוור, גווע בצמא, מטורף מכאב וייסורים בעוד דמו האדום צובע את החול שמסביבו. נחמה פורתא היתה לו שכבר לא היו לו עיניים לראות את מצבו... ובדיוק באותה עת ארע שברצון הגורל נטה שיח' כורדי את אוהליו בקרבת מקום יחד עם אנשיו ועדריו. חולות המדבר וערבותיו היו ביתו. הוא לא חשש מזאביו ומוראותיו. הוא נדד עם אנשיו ברחבי המדבר בחיפוש אחר מרעה לעדריו. לאותו שיח' היתה בת יחידה, כה יפה עד שכל מי שראה אותה נשבה בקסם יופייה. שיערה היה שחור ככנף העורב. כאשר הניחה למחלפותיה לגלוש על כתפיה הגיעו הן עד לשולי שמלתה. טהור כדבש היה עורה הצח, קורן כמו זכוכית בוהקת. ריחה נדף סביבה כמו גן סיגליות, גברים הוקסמו ממבטה ונטרפו אחריה. והנה באותו מקום שבו חנו, מוסתר בין דיונות החול, היה נווה מדבר קטן עם באר מים חיים. רק מעטים ידעו על קיומו של אותו נווה שנמצא במרחק לא רב מהמקום שבו צנח חֵ'יר האומלל שכבר אמר נואש לחייו. כשניגשה הנערה הבדווית יפת התואר למלא את כדה במי הבאר, הגיעו לפתע לאוזניה קולות אנחה וגניחות. היא צעדה לכיוון שממנו בקעו הקולות ומה מצאה? לבטח ניחשתם. איש צעיר שכב שם לרגליה, מלוכלך ושותת דם, מתייסר בייסורי תופת, מניע רגליו וידיו בכאב ומפציר באלוהים לשחרר אותו מסבלו. הנערה הצעירה נבהלה מאוד בראותה אותו, אך היא היתה לא רק יפה, היה לה לב אמיץ וחומל. היא נעצרה, אזרה אומץ ושאלה אותו: "איש מסכן, מי אתה? מי נהג בך באכזריות רבה כל כך והסב לך פגיעות כה נוראות?" בשומעו את קולה חשב חֵ'יר העיוור שמתרחש לו נס. תקווה שבה וניעורה בלבבו. "אינני יודע אם את מלאך משמיים או ישות מכושפת," גמגם, "אבל הסיפור שלי ארוך מדי ומוזר מכדי שאוכל לספרו עכשיו... אם יש לך כמה טיפות מים עבורי, תוכלי אולי להצילני, ואם לאו – הניחי לי למות כאן." הנערה קירבה את הכד המלא לשפתיו. חֵ'יר טעם את הנוזל הקריר, שתה ושתה עוד ועוד. הוא חש כאילו כל טיפה נוטפת על נשמתו הנבולה כמו גשם מתוק שלו מייחלת אדמה צחיחה. בינתיים התבוננה המושיעה שלו מקרוב בפצעים שבעיניו. היא גילתה שבשני המקרים חדרה הסכין רק ללובן העין, אך גלגלי העיניים אף שנפגעו ונדחקו ממקומם, לא נהרסו כליל. בזהירות אינסופית החזירה הנערה למקומם את שני הכוכבים הפגועים, סגרה את העפעפיים והניחה תחבושת שהכינה מפיסת אריג שתלשה מבגדה, ואז נטלה את ידו של הצעיר. בסיועה עלה בידו לקום ולעמוד על רגליו. היא הובילה אותו למאהל הסמוך, ושם מסרה אותו להשגחתו של משרת וביקשה ממנו שינהגהו באיטיות ויביאהו לאוהל , בעוד שהיא עצמה רצה קדימה לספר לאמה מה אירע. "מדוע לא הבאת אותו לכאן מיד?" נזפה בה אמה כאשר שמעה על המצב הנורא שבו מצאה הנערה את חֵ'יר, "אולי היינו יכולים לעזור לו!" "אבל הבאתי אותו," מחתה הנערה, "ואם כוחו לא עזב אותו הוא יגיע לכאן בעוד רגע." ואכן, בעוד היא מדברת, הוסט מסך הכניסה של האוהל וחֵ'יר נכנס פנימה, נתמך על ידי המשרת. הוא היה כה חלש עד שדומה היה שהוא גוסס. מיד הכינו הנשים משכב עבורו והניחו את הצעיר המותש על מצע של פרוות וכריות. הן הגישו לו מרק ובשר כבש כדי להשיב לו את כוחותיו. אבל חֵ'יר יכול היה לאכול מעט מאוד. גופו בער מחום, אבריו היטלטלו ורעדו. עם כל נשימה חמקו מפיו אנחות וגניחות. לבסוף צנח ראשו על הכר ותנומה רחומה אפפה אותו. לפנות ערב הגיע לשם הנסיך. הוא הבחין בחֵ'יר המותש בפינת האוהל – ערימה קטנה של סבל, יותר מת מאשר חי. "מי הוא זה?" ביקש הנסיך לדעת, "מה קרה לו? מי התעלל בו בצורה כה מתועבת?" הנשים והמשרתים סיפרו לו מה אירע. "לבטח פגע בו מישהו באכזריות ועיוור אותו." אמרו. הכורדי הזקן היה אדם חכם עם ניסיון חיים רב. כשתיארה לו בתו את פצעיו של הזר, אמר לה: "ישנם עלים מסוימים, שהמיץ המופק מהם עשוי לרפא את עיניו של הצעיר. התנסיתי בתרופות כאלה, והן הועילו גם במקרים שבהם היו החתכים עמוקים וחמורים מאוד." "באיזה עלים מדובר?" שאלה היפהפייה בהתרגשות. "ליד הבאר צומח עץ עתיק," ענה האב כשהוא מהורהר, 'אשר ניחוחו מיטיב למוח. גזעו מפוצל לשני חלקים המרוחקים אחד ממשנהו. עליו של הגזע האחד מרפאים את מחלת הנפילה בעוד שעליו של הגזע השני מסייעים להחזיר את הראייה לעיניים עיוורות." אך שמעה הנערה היפיפייה את הדברים ומיד החלה להתחנן ולהפציר באביה כי ימהר ויביא חופן עלים מן העץ המופלא. וכי מי יכול לסרב לתחינתה? השיח' יצא על כן החוצה ועד מהרה שב ובידו חופן מן העלים שביקשה. הנערה מיצתה מן העלים נוזל צלול. היא ניגשה עם התמצית למשכבו של חֵ'יר. הוא התעורר, ועל פי הוראותיו של אביה טפטפה הנערה את הנוזל לשתי עיניו ואז חזרה וחבשה אותן. תחילה חש הצעיר מדקרה חדה של כאב שטלטלה את כל גופו, אך עד מהרה שבה העייפות והכריעה אותו. ראשו צנח על הכר והוא נרדם. במשך חמישה ימים הניחו מציליו לתמצית שטפטפו לעיניו לעשות את מלאכתה. כאשר הוסרה התחבושת בתום יום החמישי, מה לדעתך קרה? כלום תוכל לנחש? כמו צמד נרקיסים, הפותחים לראשונה את ציציהם ספוגי הטל לעת ערביים כך נפתחו עיניו של חֵ'יר, שלמות, בריאות וקורנות ללא שום זכר לפצע. חֵ'יר בקושי האמין בנס שאירע לו. אושרו היה חסר גבולות ולבו הוצף בהכרת תודה למיטיביו ולאללה הכל יכול. הנסיך, אשתו ואנשיו שמחו בשמחתו, ויותר מכל שמחה הנערה יפת התואר שגילתה את הצעיר. ומה הפלא? היא כה חרדה לגורלו ורק עתה נעשתה מודעת לאהבה שהתעוררה בלבה. ואשר לחֵ'יר – רגש דומה מילא גם אותו. הוא טרם הורשה לחזות בפניה של האשה אשר הצילה אותו, שכן מאז חזר אליו מאור עיניו נאלצה הנערה, כנהוג בקרב שבטי המדבר, לכסות פניה ברעלה בנוכחותו, אך די היה לו בחן הליכתה ובשרטוטי גופה, וגם בלעדי כל אלה, התאהב הוא עמוקות בצליל קולה המתוק ובידיה שליטפו לעתים קרובות את מצחו הקודח. הנה כי כן, שניהם היו מאוחדים יחדיו בקשר בלתי נראה עוד בטרם הבינו זאת בעצמם. לפי שעה נשאר חֵ'יר כאורח באוהלו של הנסיך הכורדי. כל בוקר השכים קום וסייע בכל עבודה שנדרשה. את מה שטרם ידע לפני בואו לשם, למד במהירות ובלהיטות. בין אם מדובר היה בנהיגת הגמלים או רעיית העדרים והגנתם מפני זאבים ובין אם בהקמת האוהלים ובצייד. הוא התמודד היטב עם כל משימה שהוטלה על שכמו. כאשר נוכח בכך מארחו, אדון הבית, שמח על כך מאוד וחיבתו לצעיר הלכה וגברה. הוא מינה אותו אפילו לסגנו והתייעץ עמו בכל עניין. הוא ביקש לשמוע מה עבר על אורחו במדבר, וחֵ'יר סיפר לו את הסיפור כולו – איך בגד בו שֵׁיר ולא ניאות להשקותו במים אפילו בתמורה לשתי אבני האודם שהיו ברשותו. איך דרש ממנו במקומן את שתי עיניו כתשלום, ואיך בסופו של דבר כאשר נפל לרגליו מטורף מצמא, עיוור אותו שֵׁיר בסכינו, שדד את כל רכושו ועזב אותו לגווע במדבר. כששמעו הנווד ואנשיו את סיפורו זה, שבו והודו לאללה על חסדו המופלא ועמוק בלבבם נשבעו, להגן על הצעיר, שכה התחבב עליהם ולשמור עליו כעל בבת עינם. אף שהאהבה שנרקמה בין חֵ'יר לנערה הכורדית יפת התואר נותרה עלומה מעין כל, היא צמחה כפרח קסום במקום נסתר והתחזקה מיום ליום. הנערה לא הניחה לאף אחד אחר מלבדה להכין את סעודתו של הצעיר ולהגישה לו, בעוד שהוא שקד על מלאכתו בחוץ בהתמדה וביתר שאת, בקוותו כי בדרך זו ישרת בצורה הטובה ביותר את אהובתו וירצה אותה. ועם כל זאת קשה היה לו להאמין במזלו הטוב. איך יכול היה להעלות בדמיונו כי הנערה היפיפייה הזו תוכל אי פעם להיות לו לרעייה? לחשוב שתסכים לאהוב מישהו כמותו ולהתחתן עמו, עם זר חסר תועלת שנקלע לכאן ממקום בלתי ידוע? לא, חשב לעצמו, הדבר לא יוכל להמשך כך. יהיה עלי לעזוב, והפרדה – מוטב שלא תארך. כשבוע לאחר שהגיע להחלטה זו, עשה חֵ'יר את דרכו מהערבה למאהל, לבו כבד מצער ומייסורי אהבה. הוא הרגיש כמו קבצן שהוטל עליו לשמור על אוצר אך לא לגעת בו, כמו אדם צמא הרואה מרחוק מקור מים חיים, אך אינו יכול לקרב אליהם. הצימאון שעינה אותו עתה היה גדול מן הצימאון שחש במהלך מסעו עם שֵׁיר. במצב רוח זה נכנס חֵ'יר לאוהל שבו כרגיל ישבו יחדיו השיח' ונשותיו ואנשים נוספים מבני שבטו. כשראה אותם, וביניהם את אהובת לבו, לא עלה בידו להסתיר יותר את אומללותו. דמעות זלגו על לחייו. הוא פנה למיטיבו, הנסיך הכורדי ואמר: 'איש אציל, קיבלת אותי – אנוכי הזר – לאוהלך עם כל כך הרבה אהבה. החזרת לי את אור עיני, את חיי ואת האומץ לחיות אותם. איך אוכל להודות לך מספיק? כל מה שיש לי שייך לך. מי ייתן ויבוא יום בו אוכל בעזרת אללה להשיב לך כגמולך על כל מה שעשית למעני בעת מצוקתי. אך עתה די בכך. אל תניח להכרת התודה שאני חייב לך לגדול ולצמוח מרגע לרגע עד שמשקלה תכריע אותי תחתיה. אשר על כן בקשתי שטוחה בפניך להניח לי ללכת לדרכי. זמן רב חלף מאז עזבתי את ביתי. ברצוני לשוב לביתי ולחזור לחיי הקודמים. אצא לדרכי מחר עם שחר, אך עליך לדעת שגם אם עוזב אנוכי אותך בגופי, נשמתי תישאר כאן עמך לנצח. אני מקווה ומתפלל שתזכור אותי לטובה, שמחשבותיך ודאגתך יגנו עלי בדרכי ושלעולם לא תתחרט על מה שעשית למעני." לאחר שביטא חֵ'יר בקושי רב את הדברים הללו, דומה היה שמכת ברק פגעה ביושבי הבית. חלל האוהל נמלא ביבבות, אנחות וקינות. השיח' ורעייתו פרצו בבכי, הבת התייפחה בקול רם, סביב סביב לא נותרה אף עין יבשה אחת, והשקט שהשתרר בעקבות פרץ רגשות זה היה רווי ייאוש. לאן שלא הבטת יכולת לראות ראשים מורכנים בעצב קפואים באבלם מבלי יכולת לנוע. הראשון שהרים את ראשו היה השיח' הזקן. הוא שילח מעל פניו את כל הנוכחים וכאשר נותרו שם רק הוא וחֵ'יר לבדם, החל לדבר: "ידידי ורעי, אני יודע שאתה אדם נבון, שקט וטוב לב. בטרם תקבל את החלטתך הסופית, האזן נא לדברי. שקול במאזני שכלך מה עתיד אתה להרוויח ומה עתיד אתה להפסיד, ואם אכן אתה נחוש בדעתך לעוזבנו, אל תשכח שבדרכך חזרה עלול אתה להיתקל בסכנות חדשות ואויבים חדשים. מי האיש אשר ישליך מאחורי גוו את כל היקר לו, את כל רעיו וידידיו למען עתיד לא ברור ורווי סכנות? כלום אין לך כאן את כל הנחוץ לך? בימי טובה כמו גם בימי רעה? הקשב נא ידידי, אני הנני אדם עשיר. יש לי בת אחת יחידה יפת תואר להלל. איש לא יכחיש זאת, ואף אם יופייה של בתי נסתר מעין תחת רעלתה, לא נסתר הוא מלבבך. אנו אוהבים אותך יותר מאשר את חיינו שלנו ואם גם אתה רוחש לנו אהבה דומה, חפץ אנוכי לתת לך את בתי לאשה, ולהעניק לך את כל רכושי – גמלים, כבשים, אוהלים – כל אלה יהיו נחלתך. משאלתי היחידה היא לראות את שניכם מאוחדים ולפנק אתכם באהבתי עד ליום שבו אללה, יתברך ויתעלה, יקרא לי למסעי האחרון. זה מה שיש בפי לומר לך. ההחלטה היא בידך!" כך דיבר השיח', וחֵ'יר, שהאזין לו שוקט לא ידע נפשו. כלום אכן אמת שמעו אוזניו? איך יתכן הדבר? כאשר התעשת סוף סוף והבין כי אינו חולם או הוזה, השתטח חֵ'יר לפני מיטיבו והודה לו במילים נרגשות על חסדו. אם לפני רגעים ספורים בכה מצער, הרי עכשיו התחלפו דמעותיו בדמעות שמחה... מה שהחל בעצב כה רב הסתיים באושר מזוכך. הכל עלו על משכבם בלב קל וישנו שנת ישרים, עד אשר העירו אותם עם שחר, ציוצי הציפורים כמו מצילות מוזהבות על צווארי גמלים, ובישרו על בואו של יום חדש. ההכנות לחתונה הושלמו. טקס הנישואין נחוג, והוא היה יפה יותר מכל מה שתוכל להעלות לדמות לנפשך. שוב הרוותה שרת המשקים עם שפתי הדבש שלה את צימאונו הלוהט של הצעיר, אלא שהפעם לא לגם הוא ממימיה של באר ארצית, אלא קלט לתוכו את מי החיים מנהרות גן העדן. כאשר פירקו הכורדים את מחנם כדי לנדוד לאזורי מרעה פוריים אחרים, נטל עמו חֵ'יר מצבור עלים מעץ הפלא הנודף ניחוחות אלגום שליד הבאר. הוא אסף עלים לא רק מן הגזע האחד כי אם גם ממשנהו ומילא בהם שני תיקי עור. את האחד מילא באותם עלים עצמם אשר רפאוהו מעיוורונו ואת השני בעלים אשר אמורים היו להוות תרופה למחלת הנפילה. בזהירות רבה אחסן את המשא היקר בשקי האוכף של גמלו, אך לא הביא איש בסודו. מי יודע, חשב, אולי אוכל עוד לעזור למישהו בעתיד עם תרופות אלה. בדרכם למקום מרעה חדש הגיעו בני השבט לאחר זמן מה לעיר שבה שרר אבל עמוק. בתו של מלך העיר סבלה ממחלת הנפילה. אף אחת מן התרופות הרבות שהציעו רופאיו של המלך לא הצליחה לרפא את הנסיכה החולה. אשר על כן פרסם אביה ברחבי העיר באמצעות כרוזים הודעה בזו הלשון: "מי שיעלה בידו למצוא מרפא לבתי, אשיא לו אותה ואקבלו בשמחה כחתני, אך מי שינסה מזלו וייכשל – יעלה לו הדבר בחייו, שכן מן הסתם הוא רק הסתנוור מיופייה וכל רצונו הוא לזכות בידה!" לשמע ההכרזה הזו מיהרו ובאו לעיר רופאים מומחים רבים מקרוב ומרחוק, אך איש מהם לא עלה בידו לרפאה וכולם שילמו בחייהם על אומץ לבם והעזתם. ראשיהם של כמעט מאה מחזרים, תושבי העיר, כמו גם זרים, נערפו. ועם זאת המשיכו לנהור לעיר עוד ועוד אנשים שהיו נכונים להשליך נפשם מנגד לזרועות המוות בתקווה להשיג את ידה של הנסיכה יפת התואר. על כן לא היה קץ לקולות האבל והנהי בעיר וברחבי המדינה כולה. כששמע על כך חֵ'יר, חשב מיד על עלי המרפא שברשותו ושלח משרת למלך עם המסר הזה: 'הוד מלכותך, ביכולתי לעקור את קוץ הנגע ולרפא, בחסדי אללה, את בתך. לא אעשה זאת כדי להפיק טובת הנאה לעצמי, אלא רק מתוך אהבת האל הכל יכול, ואם תצלח דרכי – ממנו היא נובעת." אשר על כן הזמין המלך את חֵ'יר לבוא לארמונו. חֵ'יר בירך את המלך ברחשי כבוד ונשק את ידו. הצעיר מצא חן בעיני המלך. "מה שמך, אישי הטוב?" שאל אותו. "שמי חֵ'יר." השיב הצעיר. המלך ראה זאת כאות משמים וכמסר מכוכב המזל. "מי ייתן ותצליח לרפא את בתי," אמר לו בחביבות, "כפי שמעיד עליך שמך." הוא הורה לאחד מאנשיו להכניס את הצעיר לחדר הנסיכה. כמה יפה היתה היא, ועם זאת כה מעוררת רחמים. בגזרתה הצנומה דמתה לברוש עם גזע נישא, אך מחלתה השחה את קומתה כמו היתה היא ערבה בוכייה שפקד אותה רוח סער. לעיני האיילה שלה הייתה ארשת ביישנית ומפוחדת כאילו הביטו לתוך לועו של אריה צמא דם. שנתה נדדה והתנומה סרה מעיניה הן ביום והן בלילה. שוב ושוב עיוות הדיבוק את אבריה והשליך אותה ארצה. היא היתה על סף מוות. הצעיר הוציא מנרתיקו כמה מן העלים המופלאים שלו, סחט אותם והכין מן התמצית משקה לנסיכה. היא שתתה אותו בצייתנות. אך זה רוקנה את הספל והנה חל בה שינוי לא רגיל. מעטה העגמומיות נעלם מפניה ומצחה התבהר כאילו הוסרה ממנו שכבת אבק. היא החלה לחייך ורגע אחר כך, כאילו שוחררה מכבלים נעלמים, שקעה בתרדמה עמוקה. כשראה זאת חֵ'יר ידע שהיא ניצלה. למה עוד היה לו לצפות? מאושר, עזב את הארמון מבלי שיבחינו בו משרתיו של המלך, וחזר לאוהלו. הוא לא חשב על תגמול. וכי למה שיחשוב? הוא לא היה זקוק לו כלל. אך מה אירע בינתיים בארמון? בת המלך ישנה במשך שלושה ימים ולילות רצופים. כשניעורה לבסוף, הרפתה ממנה מחלתה כליל. היא התנפלה ברעבתנות על המזון שהוגש לה. כל רואיה שמחו על המחזה. מיד בישרו על כך למלך שאך זה התכוון לפרוש לתנומת הצהרים שלו. הוא היה כה נרגש מן הבשורה עד ששכח אפילו לנעול את מנעליו ומיהר יחף להרמון. מה שחזו עיניו היה כצרי ללבו הדואב. בתו ניצבה שם רעננה, ורודת לחיים, כולה שופעת חיים, והיא מתבדחת בעליזות עם שפחותיה. שמחתו היתה חסרת גבולות, הוא כרע ארצה ונשא תפילה נרגשת לשמי מרום. "בתי היקרה," קרא, "איזה שינוי חל בך. מי ייתן ותמשיכי לחיות בבריאות ובאושר לעד!" כשראתה הנערה את אביה הנרגש עד עומק נשמתו, כורע ברך על הארץ, אחזה בה בושה וחיש מהר כרעה אף היא לצדו ונשאה דברי תודה והלל לאל שהועיד לה חיים ושאת חסדו שכחה מרוב התרגשותה. אך לאחר ששככה ההמולה ואביה עזב את חדרה, נזכרה הנסיכה גם באיש שאלוהים בחר בו להיות מושיעה. אט אט, כמו זיכרון של חלום רחוק, עלתה דמותו של הצעיר בראשה, תחילה מעורפלת, כצללית הנשקפת ממי בריכה ואחר כך בצורה בהירה יותר ויותר עד שלבסוף נגלתה לה דמותו של חֵ'יר במלואה בראי זיכרונה הפנימי ממש כפי שראתה אותו בטרם הפיל עליה שיקוי הקסמים שלו תרדמה נושאת מרפא. וכמה מצא חן בעיניה אותו קוסם! עכשיו כשזיכרונו הבליח במעמקי תודעתה, אהבה אותו כפלים. חיש קל שלחה אחת משפחותיה אל אביה המלך עם מסר בזו הלשון: "אבי ומלכי, נשבעת כי מי שירפא את בתך יקבל אותה לאשה, אך אם ייכשל יוצא להורג. עד עכשיו, אבי, היית נאמן למילתך. מאה מחזרים הוצאו להורג. כלום לא נכון עתה שתמלא אחר דבריך ותשיאני לעלם שריפאני? הוא זה שצריך להיות חתנך ויורשך! השיאני למי שריפא אותי, ליחיד שהחזיק במפתח למנעול – אותו רוצה אני כי יהיה לי לבעל." זה היה המסר ששיגרה הנסיכה לאביה, והוא, שלא היתה כל התנגדות לממש את רצונה, אלא נהפוך הוא, רק שמח לקיים את נדרו, מיהר לשלוח את עושי דברו לחפש את חֵ'יר. וכאשר נמצא לבסוף, הובא העלם לחצר המלך תחת משמר, כמו היה הוא תכשיט יקר, והוצג בפניו. "ידידי המכובד," קרא המלך, "מדוע זה תסתתר ותתכחש למזלך?" בחבקו את הצעיר שלא הבין את המתרחש סביבו, המטיר עליו המלך אותות כבוד וציווה להלבישו בבגדד משי מפוארים עם חגורת זהב משובצת ביהלומים. בגדים אלה לבדם שווים היו בערכם למחוז שלם על כל עריו וכפריו. ארמון המלך כמו גם בתי העיר עוטרו בהררי פרחים ושטיחים יקרי ערך נפרשו ברחובותיה. אוהלים צבעוניים הוקמו בכל מקום, בגנים שמחוץ לחומות, עלזו אנשים ורקדו בהריעם לעלם הזר שריפא את נסיכת הממלכה. בני הזוג דמו ביופיים לשמש וללבנה. נישואיהם נחוגו ברוב פאר והדר. או אז חצה חֵ'יר את ספו של בית האוצרות והסיר בפעם השנייה חותם שאיש לא נגע בו לפניו... בדומה לשיח' הכורדי, מינה גם המלך את חֵ'יר לסגנו וליורשו ורחש כלפיו אהבה כמו היה הוא בנו שלו. הם חיו כולם באהבה ואחווה, שלום ורעות, ואף צלה הזעיר ביותר של אומללות לא העיב על אושרם ולא החשיך את ימיהם. ואז אירע שבתו היפיפייה של הווזיר – נערה שלחייה הרעננות והסמוקות דמו למנורה זוהרת ושערה שחור כעורב – חלתה באבעבועות שחורות וניטל מאור עיניה. לבקשת המלך בא אליה חֵ'יר ובאמצעות עלי המרפא שברשותו עלה בידו לרפאה ולהשיב לסהר את אורו. כאות תודה השיא הווזיר את בתו הזוהרת לחֵ'יר, ועתה היו לו שלוש נשים שאותן פקד מדי יום ביומו, אהב אותן במידה שווה והתייחס אליהן ברוך ובעדינות שאין כמותם. כאשר השיב המלך הזקן את נשמתו לבוראו, עלה חֵ'יר, חתנו, על כס המלוכה. הוא היה לשליט צדיק שזכה להערכה ולכבוד מכל נתיניו ישרי הדרך והטיל אימתו על כל הפושעים ובני העוולה. באחד הימים יצא המלך לנפוש באחד הגנים שמחוץ לחומות עירו בכוונה לבלות שם כמה שעות מאושרות. בדרכו לשם נפל מבטו על אדם שניהל משא ומתן עם אדם אחר על אודות סחורה כלשהי, וכשהתבונן בו היטב זיהה אותו המלך. היה זה שֵׁיר. מיד הורה המלך להביאו אל הגן. כאשר שמע שֵׁיר כי המלך מבקש לראותו, שמח מאוד. הוא קיווה כי מפגישה זו יצמח לו רווח רב. בלב חסר דאגות התקרב אל המלך ונשק את האדמה לרגליו. "מה שמך?" הרעים עליו המלך בקולו, "אל תהיה כה זחוח. אתה עתיד לגלות כי יש לך סיבה טובה שלא להיות כה שבע רצון מעצמך!' שֵׁיר עדיין לא זיהה את המלך. "שמי הוא מוֹבָּשְׁשִׁיר, וכשמי כן אני – נושא בשורות טובות. אני נע ונד בעולם, בקי באומנויות רבות ועתיר ניסיון בתחומים רבים." "ברצוני לשמוע את שמך האמיתי." דרש חֵ'יר בתוקף, "אמור לי אותו ויעטו פניך סומק מרוב בושה!" "זהו שמי ואין לי שם אחר זולתו." שיקר הנבל במצח נחושה, "אינני יודע מה עלה על דעתך, הוד מלכותך, אך בין אם רצונך לאיים עלי או לנהוג עמי בטוב – אחת היא לי..." חֵ'יר כבר לא יכול יותר להתאפק. 'בוש והיכלם!" הרעים עליו בקולו, "מי שישפוך את דמך לא יישא עליו כל חטא ואשם. שמך הוא שֵׁיר, ופירושו הוא "רע", אבל אתה גרוע אף יותר משמך. אתה הוא האיש אשר פצע ועיוור בסכינו את עיניו של בן לווייתו הגווע בצמא כתשלום על טיפת מים, טיפה שאפילו לא טרחת לתת לו! במקום זה שדדת אותו מכל רכושו ונטשת אותו לגורלו שוכב במדבר הלוהט. כלום תעז עוד להכחיש זאת? התבונן בי: אני הוא אותו האיש – בן לווייתך הצמא! אך כפות המאזניים נוטות לכאן ולכאן על פי רצונו של אללה. זו שלך צנחה מטה בעוד שזו שלי עלתה. אתה התכוונת להרגני, אך אללה ברוב חסדו מנע ממך לבצע את זממך. לי הוא העניק את כס המלוכה, ואשר לך – סבור היית שאתה רוצח את זולתך בעוד שבפועל הפכת לרוצח נשמתך שלך!" רק עתה לאחר ששמע שֵׁיר מילים אלה והביט באימה בפניו של המלך, הבין במה הסתבך ועם מי הוא מתעמת. הוא נפל לרגליו של חֵ'יר והתחנן על חייו: "היה רחום! סלח לי! שכח את רוע מעללי וזכור כי יד הגורל היא זו שהעניקה לך את השם 'טוב' ולי את השם 'רע'. פעלתי כפי שגזר עלי שמי. כלום אשמתי היא זו? אבל אתה, הוד מלכותך – עליך לכבד את שמך שלך ולהתנהג כלפי בחסד וברחמים." כך דיבר הנבל, וחֵ'יר, שאכן ניחן בלב טוב ואוהב התואם את שמו, שחרר אותו והניח לו ללכת. אך שֵׁיר לא הרחיק לכת. השיח' הכורדי הזקן, שליווה את המלך לכל מקום, האזין לשיחתם, וברגע שנדמה היה כי אותו רשע ימלט מעונשו, אחז בו זעם נורא. לא! אסור לאפשר לדבר זה לקרות! הנבל חייב לשלם על עוונו! הוא אחז בחרבו בשתי ידיו, דהר בעקבות הנמלט, קל רגליים כנער, ובטרם יוכל אי מי לעצרו, כרת באבחת חרב את ראשו של שֵׁיר במכת אדירים. "חֵ'יר הוא כל כך טוב," צעק בחרונו, "עד כי שוחר הוא טוב גם לאנשים כמוך! אבל אתה רשע מרושע ושום דבר חוץ מרוע לא יכול מעולם לנבוע ממך." הוא חיפש בכליו של ההרוג, מצא את שתי אבני האודם ששדד שֵׁיר במדבר והחזיר אותן בגאווה לבעליהן. "אבני החן שייכות לבעל החן!" אמר לו. חֵ'יר נטל אותן ונשק להן ואז החזירן לנסיך הכורדי. "קבל אותן ממני כמזכרת," אמר והמשיך בחיוך בהצביעו על עיניו, "את שתי אבני החן הללו אני חייב לך. הן יקרות ערך הרבה יותר משתי אלה שאני מוסר כאן לידך!" המלך חֵ'יר שלט בממלכתו שנים רבות. אנשיו זכו לקבל ממנו אך טוב ואושר. הצדק והשלום היו הדום כסאו ונר לרגליו. תחת שלטונו הפכו הקוצים לתמרים, חצץ הפך לזהב, ברזל לכסף ולבוש שק לאדרת משי. הוא ריפא חולים עם העלים שקטף מן העץ המופלא וכאשר אזל המלאי שברשותו, עשה דרכו שוב אל הבאר שבמדבר. שם ניצב הוא לעיתים קרובות שקוע במחשבות כשהוא מברך בלבו את חלקת האדמה עם העץ המופלא הצומח עליה ושואף את ניחוחות האלגום הנודפים ממנו. כאות לאהבתו, נהג לעטות על עצמו אך ורק לבוש בצבעו החום של עץ האלגום, ואשר כובס במימיו הבשומים של עץ זה, שכן ניחוח האלגום הוא ניחוח החיים עצמם ומעניק שלווה לנפש. אלגום כתוש מרפא קדחת וכאבי ראש ומשחרר את הנפש מסבלה. * כאשר סיימה הנסיכה הסינית את סיפורה, אספה המלך בזרועותיו והעניק לה מקום משכן בלבבו כדי להגן עליה מפני עין הרע של העולם הזה.