נכוה באור: פרשת חייו ומותו של אלישע בן אבויה

ילדותו של אלישע

על פרשת הולדתו של אלישע בן אבויה יש בידינו שתי מסורות שמקורן בתלמוד הירושלמי: המסורת האחת היא סיפור המושם בפיו של אלישע עצמו ושבו הוא מסביר לתלמידו ר' מאיר איך החליט אביו במלאות לו שמונה ימים לשלוח אותו לבית המדרש ומדוע בסופו של דבר הוא עזב את דרכי התורה והתפקר.

ובי היה המעשה: אבויה אבא מגדולי ירושלם היה. ביום שבא למוהליני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד ולר' אליעז' ולר' יהושע בבית אחר. מן דאכלון ושתון, שרון מטפחין ומרקדקין. א"ר ליעזר לר' יהושע: עד דאינון עסיקין בדידון נעסוק אנן בדידן. וישבו ונתעסקו בדברי תורה מן התורה לנביאים ומן הנביאי' לכתובים וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להן אבויה: רבותיי, מה באתם לשרוף את ביתי עלי! אמרו לו: חס ושלום, אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תור' מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמיחים כנתינתן מסיני והית' האש מלחכ' אותן כלחיכתן מסיני, ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש, וההר בוער באש עד לב השמים. אמ' להן אבויה אבא: רבותיי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו. לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימו באותו האיש (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב דף עז טור ב /ה"א).

אמ' ליה: עקיבא רבך לא כך אמ', אלא, טוב אחרית דבר מראשיתו כשהוא טוב מראשיתו. ובי היה המעשה. אבויה אבא היה מגדולי הדור וכשבא למולני קרא [לכל] גדולי ירושלים, וקרא לר' אליעזר ור' יהושע עמהן. וכשאכלו ושתו שרון, אלין אמרין מזמורין ואלין אמרין אלפבטרין. אמ' ר' אליעזר לר' יהושע: אילין עסיקין בדידהון ואילין בדידהון, ואנן לית אנן עסיקין בדידן? מיד התחילו בתורה ומן התורה לנביאים, ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והיה האש מלהטת סביבותיהן. עלה אבויה אבא, אמ' להן: רבותי, מפני מה באתם לשרוף ביתי? אמרו לו: חס ושלום עסוקים היינו בתורה, ומן התורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והאש מלהטת סביבותינו. עיקר נתינתן מסיני, לא באש נתנו? שנ' וההר בוער באש עד לב השמים (דברים ד: יא) אמ': הואיל וכך גדול כחה של תורה, הבן הזה אם מתקיים לי, אני נותנו לתורה. ועל ידי שלא היתה מחשבתו לשם שמים לא נתקיימה בי תורתי. (רות רבה (לרנר) פרשה ו ד"ה).

התמונה המצטיירת מסיפור זה היא מאוד מעניינת. אבויה, אביו של אלישע, היה, לדברי בנו, "מגדולי ירושלים". מדובר כאן, מן הסתם, בעושר חומרי ולא בעושר רוחני. אלישע הוא מעשירי ירושלים ומעורה בחברה המתייונת של העיר באותה תקופה. הולדת בנו (בכורו?) מהווה עבורה עילה למסיבה גדולה שהוא עורך למקורביו. המסיבה היא מסיבת ברית מילה, ומדובר אם כך בטכס דתי, אך הטכס נושא אופי של משתה. אנשים אוכלים ושותים ולאחר שהם מיטיבים לבם ביין הם רוקדים, מוחאים כף, שרים ומזמרים: "מן דאכלון ושתון, שרון מטפחין ומרקדקין" (ירושלמי) "וכשאכלו ושתו שרון, אלין אמרין מזמורין ואלין אמרין אלפבטרין" (רות רבא). אלפבטרין הם שירים יווניים בסדר אלפביתי שכנראה נהגו לשיר אותם במשתאות יין.¹ ממקום אחר בגמרא אנו יכולים להסיק שאלישע הצעיר הרבה לשמוע שירים יווניים בילדותו והיה רגיל לשיר אותם אפילו בין כותלי בית המדרש: "אחר מאי - זמר יווני לא פסק מפומיה." (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד ב). שני החכמים המוזמנים לברית, רבי אליעזר ורבי יהושע, הם קצת בבחינת 'נטע זר' בחברה הזו, ונראה שהתרצו לבוא לטכס משום דרכי כבוד. אבויה מושיב אותם בבית נפרד מכל יתר המוזמנים², דבר שמעיד אומנם על הכבוד שרכש להם, אך גם על כך שהיה מודע לסלידתם של אותם חכמים ממשתאות. ואכן, השנים אינם חשים בנוח במעמד הזה ומציבים עצמם בעמדה מנוגדת: "עד דאינון עסיקין בדידון נעסוק אנן בדידן". אותו ניגוד של 'הם ואנחנו' הוא מפתח לחייו של אלישע שבעתיד יקרע בין שני עולמות אלה, עולמם של חכמים ועולמה של החכמה ההלניסטית.³ האב המתייוון מתרשם מאוד מהתלהבות הלימוד של אורחיו הלמדנים. מבחינה ספרותית התיאור של אבויה הבא לבדוק מה מקור השריפה שפרצה בביתו ושומע את הסברי החכמים הוא פשוט נפלא. דבריו של אבויה (בתלמוד הירושלמי), "רבותיי, מה באתם לשרוף את ביתי עלי!" משקפים מצד אחד תגובה ספונטנית של אדם המגלה אש בביתו ונחפז לכבות את הדליקה, אך בה בעת יש כאן מעין נבואה שנזרקה מפיו: אותה אש שהציתו החכמים בביתו היא שתקלע את בנו הנולד לו לעימות קשה ותביא בסופו של דבר ל"שריפת ביתו". הנכסים החומריים יאבדו שנים ספורות אחר כך בחורבן ירושלים, החוסן הנפשי של בנו, שיתבסס על אש התורה, יהפוך אף הוא לאפר שנים רבות אחר כך באש שתלחך את ביתר. החורבן האישי של בנו ומשפחתו יתרחשו במקביל לחורבן הלאומי הכפול, חורבן הבית וכשלון מרד בר כוכבא.

אך על כל זאת ישמע הקורא רק בהמשך הסיפור. בנקודת ההתרחשות, על פי התיאור, נדבק אבויה מהתלהבותם של החכמים ומקבל בו ברגע החלטה שתקבע מכאן ואילך את מסלול חייו של אלישע: "רבותיי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו".

נראה לי, וכאן אני גולש לתחום ההשערות, שאלישע בתקופה שקדמה ליציאתו לתרבות רעה, היה מספר את הסיפור כסיפור שבח לאביו ולעצמו, ורק לאחר שהרחיק עצמו מחברת חכמים הוסיף לסיפור את הסיפא: "לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימו באותו האיש". הרשום בסיפא מעיד על כך שהדברים לא היו כה חלקים. נראה שאביו של אלישע, למרות החלטתו הספונטנית, לא היה שלם כל כך עם כניסתו של בנו לעולם החכמים. אלישע מצייר אותו כמי שבראש מעייניו עומד הכבוד החיצוני ולא הערך הפנימי של לימוד תורה. יתכן גם שהנער הצעיר, שחבריו למשחק בילדותו היו מבני העשירים המתייונים, התנגד ללימוד שנכפה עליו בגלל שגיונו של אביו. אם כך ואם כך נראה שאלישע הצעיר קיבל בביתו מסר אמביוולנטי של הערכה והסתייגות כאחד, או הפנים בתוכו יחס כפול כזה שהמשיך ופעל עליו בבגרותו ובסופו של דבר גרם לו לנטוש את דרכה של תורה.

יתכן גם, וכאן שוב אני נכנס לתחום הספקולטיבי, שזיכרונות ילדות אלה הם שגרמו לו לקרוא לתלמידים צעירים בבית המדרש להפנות עורף לעולם הלימוד (שנכפה עליהם?) וללכת אחרי נטיות לבם, מתוך רצון למנוע מהם את הניסיון הקשה שהוא עצמו נתנסה בו בילדותו: "ולא עוד אלא דהוה עליל לבית וועדא והוה חמי טלייא קומי ספרא והוה אמר: מה אילין יתבין עבדין הכא? אומנותיה דהן בנאי! אומנותיה דהן נגר! אומנותיה דהן צייד! אומנותיה דהן חייט! וכיון דהוון שמעין כן, הוון שבקין ליה ואזלין לון. (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב דף עז טור ב /ה"א)."

המסורת השנייה הקשורה בילדותו של אלישע היא דיווח על מעשה שאירע לאמו בזמן הריונה, מעשה שנתפס כבעל השלכות על חייו העתידיים של אלישע. מסורת זו נמצאת אף היא בירושלמי ומשם הועתקה בשינויים קלים גם לרות רבא ולקהלת רבא. בירושלמי נאמר לשון הרחה בלבד בעוד שברות רבא ובקהלת רבא נוספה גם לשון אכילה.

ויש אומרים: אמו, כשהיתה מעוברת בו, היתה עוברת על בתי עבודה זרה והריחה מאותו המין, והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה. (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב דף עז טור ב /ה"א).

ויש אומ': על ידי שהיתה אמו מעוברת בו ועברה על בתי ע"ז, והריחה ונתנו לה מאותה המין ואכלה, והיה מפעפע בכריסה כריסה של חכינא. (רות רבה (לרנר) פרשה ו ד"ה).

ויש אומרים על ידי שכשהיתה אמו מעוברת בו עברה על בתי עבודת כוכבים והריחה ונתנו לה מאותו המין ואכלה והיה מפעפע בכריסה כאריסה של חכינה (קהלת רבה (וילנא) פרשה ז ד"ה א [ח])

המאכל שמדובר בו הוא "מאותו המין" ורוב המפרשים מסכימים שמדובר בדבר אחר, דהיינו בשר חזיר. אפשר שהקישור האסוציטיבי לדבר אחר מתקשר לתואר אחר שבו כינו את אלישע בן אבויה.

האם לתאור הקושר את יציאתו של אלישע בן אבויה מעולם החכמים למעשה שאירע לאמו בזמן הריונה יש קונוטציה מינית? נראה שיש מקום לשער כך. זנות ועבודה זרה (עבודתו של בעל פעור) כרוכים זה בזה. במקום אחר בירושלמי במסכת סנהדרין יש דיון במעשיו של בלעם הרשע המבקש להזנות את בני ישראל ולהביאם לידי עבודה זרה. יש שם תאור נפלא של תהליך הפיתוי ובו מופיעות שני הלשונות, הריח המפעפע וארס הנחש:

באותה שעה אמר מנשה אית דין ואית דיין וכי מה עשה בלעם הרשע על ידי שנתן עצה לבלק בן צפור להפיל את ישראל בחרב אמר לו אלוה של אומה הזו הוא שונא את זנות אלא העמידו בנותיכם בזימה ואתם שולטין בהן אמר ליה ומישמע לי אינון אמר ליה אקים בנתך קומוי וינון חמיין ושמעין לך הדא היא דכתיב ראש אומות בית אב במדין הוא מה עשו בנו להן קנקלין מבית הישימון עד הר השלג והושיבו שם נשים מוכרות מיני כיסנין הושיבו את הזקינה מבחוץ ואת הנערה מבפנים והיו ישראל אוכלין ושותין והיה אחד מהן יוצא לטייל בשוק וליקח לו חפץ מן החנווני והיתה הזקינה מוכרת לו את החפץ בשוייו והנערה אומרת לו בא וטול לך בפחות כן ביום הראשון וכן ביום השני וכן ביום השלישי והיתה אומרת לו מיכן והילך אתה כבן בית היכנס ובור לך וכיון שהיה נכנס היה שם צרצור מלא יין מן היין העמוני שהוא קשה והוא את הגוף מפתה לזנו' והיה ריחו מפעפע ואדיין לא נאסר יינן יין נסך של גוים על ישראל והיתה אומרת לו רצונך לשתות כוס יין והוא אומ' לה הין והיא נותנת לו והוא שותה וכיון שהיה שותה היה היין בוער בו ככריסה של חכינה והוא אומר לה הישמעי לי והיא אומרת לו רצונך שאשמע לך והוא אומר הין מיד היתה מוציאה לו טפוס של פעור מתוך חיקה שלה והיתה אומרת לו השתחוה לזה ואני נשמעת לך והוא אומר לה וכי לעבודה זרה אני משתחוה והיתה אומרת לו אין את משתחוה אלא במגלה עצמך לו זו היא שאמרו חכמים הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו והזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו והיה שם צרצור מלא יין מן היין העמוני שהוא קשה שהוא מפתה את הגוף לזנות והיה ריחו מפעפע ואדיין לא נאסר יין נסך על ישראל והיתה אומרת לו רצונך לשתות כוס יין והוא אומר הין והיא נותנת לו והוא שותה כיון שהוא שותה היה היין בוער בו ככריסה של עכנא והוא אומר לה הישמעי לי והיתה אומרת לו הינזר מתורת משה ואני נשמעת לך הדא היא דכתיב המה באו בעל פעור וינזרו לבושת ויהיו שיקוצים באהבם עד שנעשו שיקוצים לאביהם שבשמים אמר רבי לעזר מה המסמר הזה אי איפשר לו לפרוש מן הדלת בלא עץ כך אי איפשר לפרוש מן הפעור בלא נפשות (תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק י דף כח טור ד /ה"ב)

בויקרא רבה יש תאור דומה של מעשה פיתוי שנכרכו בו שתי הלשונות והפעם המדובר הוא בגאוותן של בנות ציון:

ואמר רבי יוחנן וכולן לקו בצרעת עינים רמות מבנות ציון דכתיב (ישעיה ג) יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומסקרות עינים דכתיב (שם /ישעיהו ג'/) ושפח ה' קדקוד בנות ציון דהוויין שייפין ברומחין ומהלכין בגסות הרוח ותלכנה נטויות גרון שהיתה אחת מהן לובשת תכשיטיה והיתה מטה גרונה בשביל להראות את תכשיטיה מסקרות עינים רבי מני דקיסרי אמר שהיו מסקרות עיניהם בסיקרא וריש לקיש אמר בקולריא אדומה (שם /ישעיהו ג'/) הלוך וטפוף תלכנה כשהיתה אחת מהן ארוכה היתה מביאה שתי קצרות אחת מכאן ואחת מכאן כדי שתראה ארוכה וכשהיתה אחת מהן קצרה היתה מביאה שתי קצרות והיתה נותנת ברגליה קונדיריקון עבה כדי שתראה ארוכה (שם /ישעיהו ג'/) וברגליהם תעכסנה רבי אבא בר כהנא אמר שהיתה צורות דרקון במנעליה ורבנן אמרי היתה מביאה שפופרת של ביצה והיתה ממלאה אותה אפרסמון ונותנת אותה תחת עקיבה במנעליה וכשהיתה רואה כת של בחורים היתה רופסת עליה והיתה אותו הריח מפעפע בהן כארס של עכנה והיה הקב"ה אומר לישעיה מה אלו עושות כאן יקומו ויגלו מכאן והיה ישעיה אומר להם עשו תשובה עד שלא יבוא עליכם שונאים (ויקרא רבה (וילנא) פרשה טז ד"ה א)

חטאה של האם, מפעפע ועובר אם כך אל הבן וברגע מסוים בחייו פורץ החוצה וגורם לו לחטוא. בהמשך נראה שאכן מייחסים לאלישע בן אבויה עצמו חטאים הכרוכים בזנות ובעבודה זרה. אנו שומעים כאן הד לנאמר במסכת נידה:⁴

דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו – לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו, וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. (תלמוד בבלי מסכת נדה דף ל עמוד ב).

____________________________

1. ראה פירושו של עדין שטיינזלץ בעניין זה.

2. המלה בית כאן היא כנראה במובן חדר ולא בית נפרד.

3. לא בכדי הפך אלישע בן אבויה לגיבור תרבות ולמושא לחיקוי בתקופת ההשכלה. לאטריס, בתרגומו-עיבודו לחלק הראשון של פאוסט, קרא ליצירה בשם "בן אבויה, שיר על משובת חיי אלישע בן אבויה" (וינה 1865). י.ל. גורדון חיבר חזיון בארבע מערכות תחת השם אלישע בן אבויה.

4. וראה גם פרשנותו של אוריאל סימון לפרשת ביקור המלאך אצל אשת מנוח אם שמשון, בספרו "בקש שלום ורדפהו" (סימון אוריאל, בקש שלום ורדפהו: שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה, הוצ' ידיעות אחרונות, תל-אביב, 2002).

לפרק הבא

לפרק הקודם