בסביבות וילנה חי פעם בחור צעיר. מצאו לו הוריו כלה מעיירה סמוכה. בבית הכלה הכינו את החתונה. הביאו תזמורת, בשלו ואפו. ביום החתונה כל הקרובים התאספו. גם החתן בא עם הוריו. היה עוד כמה שעות זמן עד החופה. החליטו החתן והשדכן ללכת לטייל. בהגיעם ליער התישבו להם על הדשא. היום היה יום קיץ, והשדכן העייף נרדם. החתן רצה להתאמן לקראה החופה, הוציא את טבעת הקידושין מתוך כיסו, כופף אילן צעיר, שם את הטבעת על אחד הענפים שלו באמרו: ''הרי את מקודשת לי... כדת משה וישראל''.

סיים רק לומר את משפטו, פתחה האדמה את פיה ובלעה אותו.

אחר כמה שעות רצו לקיים את החופה, והחתן איננו. מחפשים אותו בבית ומחוצה לו, אבל אין איש יודע דבר. בסוף נזכר מישהו שראה אח החתן מטייל עם השדכן לכיוון היער. ביער מצאו את השדכן ישן, אבל החתן איננו.

העירו את השדכן: ''איפה החתן?''

''החתן? אינני יודע. הוא ישב כאן. אבל לאן נעלם? אינני יודע. החתן איננו.''

בוכים ההורים, הכלה התעלפה, אבל מה לעשות? החתן נעלם כאלו בלעה אותו האדמה. ובלי החתן אין חתונה. חזרו כל הקרואים למקומם. אבלים וחפויי ראש.

עברו שנים. הורי החתן כבר קצת התנחמו על אסונם, ופצעיהם נקפאו [הגלידו] לאט לאט. בעירם הייתה ישיבה. פעם ישבו בחורי הישיבה בין השמשות בחושך וסיפרו מעשיות. ובספרם כל מיני דברים נזכרו גם בחתן שנעלם ביום חתונתו. בין הבחורים היה אחד מיוחד במינו. חבריו שמו אל לבם, שהוא שונה מהם. איזה נסתרות הוא עושה ? כאילו קדוש הוא. לראות באו, אבל דבר ברור אינם יודעים ומחרישים. שם הבחור היה יצחק וקראו לו וולוז?ינר, כי מוצאו מן העיר הנודעת וולוז?ין.

כשהוא שמע את דברי הסיפור על החתן שנעלם, התחייך קצת ואמר: ''אילו רציתי, יכולתי לדעת היכן חתן זה.''

הכל שמעו את דברי הבחור, אבל לא הגיבו עליהם. אחד הבחורים היה אוכל בבית הורי החתן. באותו יום הוא בא לאכול אצלם ואגב שיחה התחילו ההורים בוכים אחרי בנם האבוד. אז הוא סיפר להם על השיחה בישיבה, על דברי הבחור המוזר היודע את מקדם המצאו של החתן.

האב כעס על הבחור: ''אל תגרד את פצעי: הנח לנו ואולי נשכח את אסוננו.''

אבל האם נאחזה בתקווה קלושה זו, והחלה מבקשת את בעלה: ''הזמן את הבחור ל'שלוש סעודות' במוצאי שבת.''

וכשבא האב אל יצחק וולוז'ינר והזמינו, חייך. הוא ידע כבר מה רוצים ממנו ההורים וענה: ''טוב, אבוא.''

במוצאי השבת הבחור הלך לבית ההורים. אכלו שתו ושרו, כנהוג במוצאי שבת, עד שהאב אמר: ''שמענו שאתה יודע היכן בנינו.''

''כן,'' ענה, ''אמרתי כך. אומנם עודני צעיר לדברים כאלה שהם דברי פלא, אבל אמרתי מה שאמרתי, ועכשיו עלי גם לקיים, ולא ? מה יאמרו הבריות? ולכן הקשיבו לי: הכלה טרם נישאה לאיש, ואת בנכם חטפו השדים לממלכת השדים, כי הוא קידש את אחת הבנות שלהם. קשה מאוד להחזיר את בנכם משם, אבל ננסה. עשו כך: תכינו את הכל לחתונה, תזמינו את אותם אנשים עצמם, את אותה התזמורת עצמה, תבשלו את אותם המאכלים עצמם, תשמחו, תשירו ותרקדו כמו אז. גם את הכלה תלבישו בבגדי כלולות, ואת החלון ליער תשאירו פתוח.''

ההורים עשו את הכל כמצוות יצחק, ויצחק ניגש ליער, למקום שבו בלעה האדמה את החתן, וקרא: ''אני משביע אתכם, לקחתם את החתן לא על פי דין. תחזירו לי אותו.''

ענו לו: ''כי הוא קידש את אחת מבנותינו שלנו, נשא אותה לאשה. לא נחזיר אותו. יש לו אפילו שני ילדים איתה.''

קרא הבחור שנית: 'אני משביע אתכם: החזירו את החתן, ואל תחזירו אותו לא מעונה, לא בעל מום ולא מת, אלא חי, בריא ושלם.''

ענו לו: ''לא נחזיר אותו. הוא קידש את בתנו, והוא אחד משלנו.''

צעק יצחק: ''החזירוהו תכף ומיד, ולא, אגש לאשמדאי. ואני יודע כיצד להגיע אליו.''

לשמע איום זה נבהלו כנראה השדים והעלו את החתן מהאדמה. הוא היה מעונה ומעולף. יצחק לקח אותו, העביר אותו דרך החלון הפתוח לחדר החופה והעיר אותו מעלפונו. הרב ערך את הקידושין איתם, והמסובים חגגו את יום החתונה.

במעשה זה נתפרסם שמו של הבעל-שם והמקובל רבי יצחק (איצל'ה) מוולוז'ין.

הערות:

ראו אצל ברדיצ'בסקי:

קידושי שווא

זונות מבני השדים

מעשה ירושלמי

הנשיקה

וראו שבחי האר''י:

מעשה שהיה בצפת תוב''ב שיצאו קצת בחורים לטייל בשדה ובעוד שהם יושבים ראו אצבע יוצא ונכנס בקרקע, אמר אחד מהם בדרך שחוק מי יתן טבעתו באצבע לשם קדושין? קם אחד מהם ונתן טבעתו באצבע ונתכסת האצבע עם הטבעת ויחרדו כולם וישובו העירה וברוב זמן נשכח הדבר, ואחר ימים שידך הבחור בתולה אחת ובהגיע זמן הנשואין נתקבצו הקהל ליתן לו שבע ברכות והנה אשה צועקת לאמר מה מום מצא בי החתן שרוצה לישא אחרת אחר שקידשני, לכן אם תעשו לי דין תורה מוטב, ואם לאו אהרוג החתן והכלה. הרי הטבעת בידי. והראתה אותו לכל והכירוהו שהיה שם החתן חקוק בו. מיד לקח אבי הכלה את בתו וילך לביתו ונהפך השמחה לאבל ונשארה האשה עם החתן, ושלח הרב אחרי החתן ודבר עמו בייחוד, רצונך לינשא עם השידה או לאו, ולא תירא שאני אצילך ממנה, אז השיב הבחור מי הוא השוטה אשר חפץ לינשא לשידה, ומה אעשה לרוע מזלי והלואי אותו היום נשברה רגלי ולא הלכתי לטייל, אמר לו שב, וצוה לשמש שיזמין השידה לדון לפניו. וילך השמש ויחפש אותה בכל הבית ולא מצאה ויחזור לפני הרב ויאמר לא מצאתיה. ויאמר לו הרב: בבית היא ומפני הפחד נעלמה ממך, לכן תחזור ותגיע לסולם ואמור שליח הרב אני אם תבואי מה טוב ואם לאו יחרים

אותך ואת משפחתך. וכן עשה, ויהי בכלותו לדבר והאשה ירדה ותלך אחרי האיש ותבא לפני הרב ויאמר לה, מה, לך עם בחור זה לכי והנשאי לשד כמותך, וענתה האשה כך הוא הדין אחר שקדשני יכולה אני לינשא לאחר? אמר לה אלו קדושי טעות הם שלא ראה פניך ולא ידע שאת שידה ובדרך שחוק נתן טבעתו בידך, ואפילו הכי היתה משיבה לו על כל דבר עד שגער בה הרב ואמר לה אעפ''י שאין הדין כך אעשה שיתן לך גט ואם לא תרצי לקבל אחרים אותך ואת כל אשר לך. מיד קרא לסופר וכתב לה גיטה וקבלה והשביע אותה בחרם חמור שלא תעשה נזק לא לחתן ולא לכלה דידיה ולכל מה שיש להם, ותלך האשה ושלח הרב אחר אבי הכלה ועשה שיחזיר לו ארוסתו וכן עשה:

חתן ביום חתונתו, מתאמן לקראת הטקס ומקדש ענף של עץ באמצעות טבעת. העץ הוא בת שדים, והשדים לוקחים אותו (האדמה בולעת אותו). אחרי כמה שנים מספרים על המקרה לפני איצל'ה הצעיר, והוא הולך להוציא את החתן מידי השדים כי הכיר שהעץ היה בת שדים. מסדרים את החתונה כמו שהיה בפעם הראשונה. איצל'ה משביע את השדים שלוש פעמים, מאיים כי יביא את אשמדאי, ואז השדים משחררים את האיש כשהוא במצב מעולף.