מעשה באדם אחד שהיה עני מאד והיו לו בנים ובנות הרבה ולא היה לו שום דבר בעולם לפרנסם, והוא היה תמיד יושב ולומד בבית המדרש ומימיו לא הלך חוץ לעירו.

יום אחד באה אשתו לפניו ואמרה לו: "אדוני עד מתי יהיה זה לנו למוקש כי אין אתה רוצה לילך אנה ואנה לבקש שום אוהב קרוב או רחוק לסייע אותנו ולא נמות אנחנו ובנינו ובנותינו ברעב."

אמר לה: "מה אעשה כי מימי לא הלכתי חוץ לשער מזאת העיר ולא ידעתי שום דרך ושום עיר אחרת, ומוטב לי למות כאן מלמות בשדות."

אמרה לו: "כשתהיה חוץ לשער זה תשאל לבני אדם שיפגעו בך ויורו לך הדרך לעיר פלונית."

ויהי כאשר דברה אליו יום ויום ויקח מקלו בידו ויצו לה ולבניו ולבנותיו ויברכם ויבך בכי גדול מאד, וגם הם בכו בכיה גדולה ומרה על אביהם כי לא נֻסה באלה.

ויצא חוץ לשער העיר וילך לדרכו, ויפגע בו אדם אחד שחור מאד ומכוער ביותר ויאמר לו: "ברוך בואך אדוני."

אמר לו: "לאן אתה הולך אדוני?"

אמר לו החסיד: "לעיר פלונית."

אמר לו: "בוא עמי ואודיע לך הדרך."

הלך עמו והביאו לחורבה אחת. עברו אותה חורבה ונכנסו לעיר גדולה אחת ושמע מכל צד ומכל פינה שהיו לומדין תורה. כששמע החסיד כך שמח שמחה גדולה, ונכנס בבית אחד ונתנו לו שלום והביאו לפניו לאכול ולשתות מכל טוב ומכל מעדני עולם, וכבדו אותו מאד ועכבוהו עד מוצאי שבת, וכשבאו לבית הכנסת ועמד החזן להתפלל, והתפללו כולם. וכשהגיע זמן לומר 'ויהי נועם' [תהלים צ, יז] עמד הוא ואמר 'ויהי נועם' והם ברחו כולם, והוא הביט סביביו ולא ראה שום אדם בעולם. תמה האיש מאד ממה שראה, כי באותה שעה היו כולם שם וכמעט רגע אבדו כולם ולא ידע היכן הלכו, ישב שם מר וזעף והבין שהיו כלם שדים.

לאחר שלש שעות באו כולם אליו בבית הכנסת ואמרו לו: "מה זאת עשית לנו, ומפני מה גמלת לנו רעה תחת טובה וטרדת אותנו יותר מארבע מאות אלפים פרסאות?"

והוא אמר להם: "אל נא יחר בעיניכם כי לא הייתי יודע עניניכם ומחלו לי מה שאמרתי."

אמרו לו: "יהי מחול לך על מנת שלא תעשה עוד כדבר הזה."

אמר להם: "בבקשה מכם הוציאוני והוליכוני אל מקומי ואראה בני ואשתי כי לא טוב להיות עמכם."

אמרו לו: "לא, כי עמנו תהיה ואתנו תלין ואשה תארס ויהיו לך בנים ובנות במקום הזה, וניתן לך עושר ונכסים הרבה לרוב, ויהיה לך הנה כל תאות לבך."

אמר להם: "הניחוני כי יש לי אשה ובנים."

אמרו לו: "ומה בכך?"

עמדו ונתנו לו אשה בעל כרחו, ויקדש אותה ויבא אליה והוליד ממנה בנים ובנות.

פעם אחת כשהיו שוכבים יחד אמר לאשתו השֶׁדה: "בבקשה ממך תוליכני ואראה אשתי האחרת ובני."

אמרה לו: "אם תרצה לישבע לי שתבא מיד הנה ושלא תאחר שם כי אם לילה אחת בלבד, אתן לך ממון הרבה לישא אל אשתך ולבניך כדי לפרנסם בריוח ואמסור לך סוס אחד שיוליך אותך אליהם בחצי יום ואל תכזב ממני!"

אמר לה: "כן לו יהי כדברך, אעשה כל מה שתרצי ובלבד שתוליכיני שם."

נשבע לה, והביאה לו סוס אחד ורכב עליו והוא נשא אותו אל פתח ביתו וכולו טעון מכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות.

כיון שראו אותו אשתו ובניו בכו ונפלו על צוארו ויחבקוהו וינשקוהו ויאמרו לו: "ברוך בואך אבינו מאין באת ולאיזה מקום היית?"

ולא רצה לספר להם כלום מקורותיו אלא נתן להם מה שהביא עמו מהממון, והיה עמם הלילה ושכב עם אשתו וכל אותו הלילה היה בוכה ומצטער ולא ראה שינה בעיניו.

ותשאלהו אשתו ואמרה לו: "אדוני מה לך כי תבכה ומפני מה לך כל הצער הגדול הזה, היש אדם כמוך שזמן ארוך לא ראית את אשתך ואת בניך מצטער כל כך [בבואך לראותם] כאשר אתה עושה."

והוא לא ענה לה מאומה, עד שאמרה: "אחנק עצמי אם לא תאמר לי מה סבה יש לך!"

מה עשתה? לקחה אזורה וקשרה סביב גרונה ורצתה לחנק עצמה, והוא רץ להצילה ואמר לה: "בואי שכבי ואספר לך כל מה שמצאני."

הלכה ושכבה והוא סיפר לה הכל.

אמרה לו: "לכה נא איעצך עצה טובה ויהי אלהים עמך: לך לבית מדרשך ולמוד תורה תמיד ועסוק בה יומם ולילה וה' ישמרך מכל רע ולא תאונה אליך רעה."

אמר לה: "טוב הדבר אשר דברת."

למחר הלך לבית המדרש ולמד שם תמיד יומם ולילה.

וכיון שראתה השידה שלא בא, שלחה אחריו שד אחד בדמות אדם יפה מאד ואמר לו: "בוא עמי הנה כי אני רוצה לדבר אליך דבר סתר."

אמר לו: "לא אבטל תורתי בשביל לדבר עמך, אלא דבר מה שתרצה."

כיון שראה השד שלא רצה לקום ולבטל אפילו שעה אחת מתלמודו הלך לו ולא אמר לו כלום וסיפר לשידה הכל, והלכה היא עצמה ובאה לפני ראש הישיבה בדמות אשה יפה ואמרה לו: "אדוני שמעני, האיש הזה אני קוראת לפניך לירד לדין עמי."

אמר לה האיש: "אין לך שום תביעה בעולם עלי."

אמרה לו: "הריני אשתך ואתה קדשתני והכנסתני לחופה והיו לי בנים ובנות ממך, וכשבאת הנה נשבעת לי לחזור אלי מהיום ולמחר, ונתתי לך כסף וזהב הרבה לרוב, ואתה עברת על שבועתך ושואלת אני ממך שאר, כסות ועונה כדין ישראלית."

אמר לה: "אין את ישראלית כי אם שידה ויגער ה' בך, סורי ממני כי אין לך משפט להיות עמנו."

כיון ששמעה כי לא היתה יכולה לו לא בדין ולא בדברים, אמרה לו: "דבר אחד יש לי לשאול ממך אם תרצה לעשותו תפטר ממני ולא אשאל ממך לעולם שום דבר."

אמר לה: "שאלי ואתן לך."

אמרה לו: "נשוק אותי ותפטר ממני לעולם!"

הלך ונשקה והיא הוציאה נשמתו ומת והיא הלכה לה. ונצטער ראש הישיבה מאד ויבכו אותו אשתו ובניו וינחמו ממנו שהיה להם עושר גדול ונכסים.

להלן נוסח דומה הידוע בשם "הצורף מפוזנא" ונדפס בספר "קב הישר", פרק סט. אני מביא אותו כאן על פי הנוסח המובא אצל מרדכי בן-יחזקאל בספרו "ספר המעשיות", (עמ' 528-527 בפרק "עם שדים ורוחות").

הצורף מפוזנא

בעיר פוזנא, עיר ואם בישראל, עמד בית אחד, גדול ורם, באחד הרחובות, הנקרא בפי כל הרחוב הגדול. ובבית ההוא היה מרתף גדול, והוא סגור ומסוגר על כל מבואיו. ויהי היום, ויבוא בחור אחד. ויקח לו צרור מפתחות, וילך אל המרתף. וינס למצוא מפתח אל השער, לפתוח אותו, ולהכנס לתוך המרתף פנימה. אך לא עבר רבע שעה, ואנשי הבית מצאו את הבחור, כשהוא שוכב על מפתן המרתף ורוח חיים אין בו.

ויחקרו אנשי הבית וידרשו לדעת מי גרם למיתתו זו, אך חקירתם היתה לשוא; לא נודע מי הנהו. כעבור שנתים מיום מות הבחור, והנה צרה חדשה בבית, כל המזונות אשר בבית הולכים ומתקלקלים; וכאשר שפתו את הקדרות על הכירה, והסירו אותן אחרי כן ממקומן, מצאו תוך המאכל צרורות עפר ואפר, כולו משחת ואינו ראוי אפילו לאכילת כלב. אחר כך מצאו בני אדם, היושבים בבית ההוא, את הכלים והמנורות, שהיו תלויים בחדר לשם נוי, והם מושלכים על הארץ ומפוזרים בכל פנות הבית. הדבר הפיל פחד על כל דרי הבית, והם עקרו דירתם והלכו משם.

היללה הקיפה את כל העיר, ואימה גדולה נפלה על כל היושבים בה. ויתאספו קרואי העדה להתיעץ בדבר, מה לעשות כדי לגרש את המזיקים מן הבית ההוא. ויפנו אל הכמרים הנקראים יזואיטים, ויבקשו מהם ישועה, ויעשו הכמרים במחשך מעשיהם, אך לא הצליחו להורישם משם.

אחרי הדברים האלה, שלחו אנשי העיר שליח מיוחד אל בעל השם המפורסם, ר' יואל בעל שם מק"ק זאמושט, להביאו אל העיר פוזנא. ויבוא ר' יואל בעל שם שמה, ומיד הלך אל הבית המנוגע, והתחיל להשביע את המזיקים בשמות קדושים, שהם יודיעו לו, למה באו לשבת בבית הזה, שהוא מקום דירה לבני אדם. "הלא אין לכם רשות לדור במקום הישוב, כי אם במדבר או במקום טמא, ואיך אתם באים וכובשים לכם מקום בתוך בני אדם?" – טען לפניהם. והם השיבו לו ואמרו: "הצדק אתך, אולם הבית הזה לנו הוא לחלוטין, ואנחנו יושבי הבית על פי דת התורה".

ויאמר להם ר' יואל: "מנין לכם שאתם זכיתם בדין, אם לא הייתם בבית דין כלל? עליכם לבוא בראשונה לפני הדיינים אשר בק"ק פוזנא, ואם תצדקו בדין, אז הבית לכם יהיה. אין אדם עושה דין לעצמו במקום שיש עוררין עליו, ואין אתם יוצאים מהכלל".

ויתרצו להרצות את טענותיהם, לפני בית הדין, אשר בק"ק פוזנא.

‏למחרת, הלכו דייני העיר עם הרב רבי יואל בעל שם אל המקום ההוא, והושיבו בית דין של שלשה. גם אנשי הבית התאספו כולם ובאו אל מקום המשפט. והנה נשמע קול אחד. מדבר וטוען את טענותיו לפני השופטים, אף שלא ראו כל תמונה. והקול מספר דברים כהויתם, איך נתגלגל הבית הזה לבוא לידיהם, על פי חוקי הירושה. וכך היה המעשה:

"בימים הקדמונים היה דר בבית הזה איש אחד, פלוני בן פלוני הצורף, ולו אשה ובנים. והצליח האיש ההוא במלאכתו, והלך וקנה את הבית מיד בעליו הראשונים במיטב כספו. ותהיינה לו שתי נשים, אשה אחת מבני אדם ואשה אחת מן השדים. ואהבה יתרה היתה לו לבת השדים, ונפשו קשורה כל כך בנפשה, עד שלפעמים היה מפסיק את תפלתו ויצא מבית הכנסת להתיחד אתה. וכן היה הצורף דר עם אשתו ועם השדה בעת אחת, והוליד בנים ובנות לשתיהן בעונה אחת, ואשתו לא ידעה מאומה, עד אשר הגיעה השעה, וגם לה נודע הדבר.

פעם אחת היה בעלה הצורף מסדר את הסדר בליל ראשון של פסח, כמנהג היהודים בכל תפוצות ישראל. בתוך הסעודה, קם מעל השלחן, ונכנס לבית הכסא לעשות שם את צרכיו. אשתו ובני ביתו ישבו מסביב לשלחן וחכו לשובו. ויחילו עד בוש, ותקם האשה ותלך אחריו לראות מה אתו שם. והביטה דרך החור וראתה: חדר יפה, שלחן ערוך, ועליו כלים מכלים שונים, כלי כסף וכלי זהב, ומטה מוצעת, והיא מקושטת בכל מיני יופי ונוי. ובתוך המטה יושבת אשה יפיפיה והיא כולה ערומה, ובעלה יושב על ידה, מחבקה ומגפפה ונוהג בה מנהג איש עם אשתו.

כראות האשה את הדבר הזה נפל עליה פחד גדול, ומרוב פחד וצער נסה ושבה החדרה, ולבה סר וזעף. ומיד אחרי שובה, בא גם בעלה אחריה, וישב על יד השלחן. האשה ישבה ושתקה, ולא דברה מטוב ועד רע, כל הלילה. בבקר הלכה אל הרב הגאון רבי שעפטיל, ותספר לו את כל אשר ראו עיניה אמש. וישלח הרב לקרוא את הצורף, ויספר לו את כל דברי אשתו, ויודה בפניו ויאמר: "אמת נכון הדבר, יש לי אשה זרה, אשר לא מזרע אדם היא".

אז כתב לו הרב קמיע מלא שמות קדושים ויקשרהו על צוארו, ולא יכול עוד לשבת עם האשה הזרה, ועזב אותה לנפשה. לפני מות הצורף באה אליו אשתו מבנות השדים ותבך לפניו. ותתחנן אליו לאמר: "אנא חוס נא עלי ועל בניך, אל תשאיר אותנו בלי משען ומשענה".

אחרי כן הראתה לו פנים שוחקות, ותשב על ידו ותנשקהו ותחבקהו, עד אשר התרצה לתת גם לה ולבניה חלק בנחלתו, ואז אמר לתת לה את המרתף אשר בביתו.

הצורף מת, ומיד התחילו מהומות בפולין, נשתרבבו מלחמות בכל המדינה, משנת ת"ח עד שנת תי"ח, וכל בני משפחתו נהרגו. ועתה אין לצורף ההוא אף יורש אחד מזרע האדם, ואנחנו היורשים היחידים, ולנו יש חלק בנחלת אבינו".

כה דבר הקול באזני השופטים היושבים על מדין.

‏אחרי הדברים האלה עמדו האנשים, דרי הבית, לפני השופטים והשיבו לאמר: "אנחנו קנינו את הבית הזה, העומד ברחוב הגדול, בכסף מלא, מיד באי כח הצורף, ואין אתם יורשים כלל, כי אינכם מזרע בני אדם. ועוד איזה דבר, אין אתם בני הצורף מתוך רצון כי אם מתוך אונס; אמנם השדה היתה כופה את הצורף להתיחד עמה בעל כרחו, והברירה לא היתה בידו".

השופטים שמעו את דברי הטענות ואחרי כן הוציאו פסק דין לאמר: "אין לחצונים שום דין ודברים עם אנשי הבית, כי הם קנו את הבית מאת יורשי הצורף בכסף מלא. ואם השדה באה והכשילה את הצורף, הלא דרכה בכך, ואין מכאן ראיה שאתם בניו. על כן אין לכם חלק בבית הזה, שהוא במקום ישוב ולא במדבר, ושם מקום ישיבתכם".

כאשר הוציא בית-הדין את הפסק, פנה אליהם הרב רבי יואל בעל שם והשביע אותם לצאת מן הבית ומן המרתף; גם גזר עליהם ללכת ולשוב למקום יערות ומדבריות, מקומות שאין בני אדם מצויים שם.

וישמעו לקול השבועה ויצאו משם, ויעלמו כליל מתוך כתלי הבית, ומאותו יום ואילך לא ניזק איש בבית ההוא.

(ה, מח-נ). לוי, סי' א, 54-50; אוצר מדרשים, ב 340-339. הלר, 351 (1). ב"י א, 249-243, 356-355, 377-376, 384. – צפונות, רעט-רפב.
הערת העורך: שיניתי מעט את הנוסח של ברדיצ'בסקי על פי הנוסח המובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד שיט ד"ה (א) מעשה באדם. (י.פ.)