זו לא מעשייה אלא דבר אמיתי (א אמתע זאך).

לרבי הזקן משפולי (דעם שפאלערם זיידע) היו הרבה חסידים ומעריצים. בין החסידים האלה היו שני חברים ר' לייב ור' אהרן שגרו בכפרים לא רחוק זה מזה. לייב היה עשיר גדול בעל טחנת קמח והיו לו ארבעה בנים, ואהרן היה, לא עלינו, עני גדול והיו לו ארבע בנות. אהרן היה כבר ידוע בחצר של הרבי כ"מנגן", כלומר שידע היטב לשיר ניגונים שונים, והצדיק הסביר לו פנים והיה סמוך לשולחנו.

בשבת תשובה תיכף אחרי תפילת מוסף התקהלו החסידים (אלה שבאו לימים נוראים לרבי) בבית המדרש לסעוד על שולחנו של הצדיק ולשמוע מפיו דברי תורה והתעוררות לתשובה. בראש השולחן ישב הרבי הזקן בבגדי שבת עם הדרת פניו בזקנו הארוך והמכסיף. פניו קרנו, ומסביבו ישבו חסידיו. אחרי הסעודה לפני שהרבי פתח לדרוש דברי תורה ביקש את ר' אהרן שישיר איזה ניגון. אהרן עצם עיניו ושר ניגון נפלא, אולם עצוב מאוד. הניגון הביע שמחה ועצב, ייאוש ורגישות, כאב גדול וגעגועים. זו היתה תפילה ממעמקי הלב. החסידים הקשיבו לניגון הזה בחרדת לב.

אחרי ההבדלה החסידים נדחקו לגבאי של הרבי שישב בפרוזדור על יד שולחן ארוך מלא פתקאות (קוויטלעך). החסידים לחשו לאוזנו של הגבאי הזקן כל מיני בקשות ודרישות, והלז רשם בנוצה של אווז על הפתקאות מה שהכתיבו לו. גם ר' אהרן הכתיב דבר מה לגבאי. עם הפתקאות הקמוטות בידיהם חיכו החסידים בתור על יד דלתו של הצדיק, והגבאי הכניס אותם אחד אחד לרבי. יתר החסידים עמדו וחיכו בחוץ או בפרוזדור.

כשנכנס אהרן לצדיק והגיש לו את הפתק הקמוט, הרבי לקח בידו את חתיכת הנייר הקמוטה, לא קרא את בקשתו אלא הסתכל בפניו העצובים איזה זמן, והיות שהצדיק לא התעניין בפתקתו, אהרן בעצמו התחיל ברטט לגמגם: "רבי הקדוש, אין לי פרנסה."

"אני יודע." הפסיקו הצדיק.

"יש לי ארבע בנות ראויות לחופה, ואין לי פרוטה נדוניה."

"אני יודע." הפטיר הרבי. "אהרן, עצבות, זו לא מידה של חסידים." הטיף לו מוסר הרבי. "אל תתייאש. מי שמזין ומכלכל את הציפור בעיר ואת הדג במים, ואת חיות השדה ואת כל הרמשים שרומשים באדמה, הוא יזין אותך, אל דאגה השלך על ה' יהבך, והוא ורק הוא יכלכלך. מן השמיים יעזרו לך גם להשיא את בנותיך."

כשעזב את חדרו של הרבי היתה לו הרגשה שיחד עם הפתקה שלו נשארו שמה חרדתו ודאגותיו. דברי הצדיק הרגיעו את אהרן, העצבות סרה ממנו ואיזה מנוחה ושלוות נפש כבשה ולא נטשה אותו כבר.

גם ר' לייב נכנס לרבי עם פתק ביד. הצדיק פנה אליו: "לייב, שמע לייב, יש לי דבר אליך וברצוני שתקיים את זה. דהיינו, עליך להתחתן עם חברך מנוער עם אהרן."

"רבי, אסע הביתה ואתייעץ עם עזר שכנגדי (אשתי) ואתן לכם תשובה."

כאשר לייב חזר הביתה הוא סיפר לאשתו שהצדיק דרש ממנו שיתחתן עם אהרן. אשתו שפכה עליו את כל אישה וחמתה: "לייב!" צעקה עליו, "מה אתה סח? שאנו המיוחסים ממשפחה בלוק האמיתיים, שאנו נתחתן עם קבצן (שנארער) כזה? לא ולא! לעולם הדבר לא יקרה שבננו היקר יישא את בתו של אהרן הבטלן. איפה היה שכלך? היית תכף צריך על המקום להגיד לרבי שהשידוך לא בשבילנו."

לא היה נעים לר' לייב לבוא לצדיק ולהודיע לו שמחמת שלום בית אין באפשרותו לקיים מה שהוא דורש ממנו.

כאשר לייב נכנס לרבי, הוא ישב על כורסתו על יד השולחן בחדר חצי אפל ולאור של נר דועך עיין בספר עבה. כשראה לפניו את החסיד שעמד במבוכה והצטדק לפניו שבגלל שלום בית השידוך לא יעלה יפה, הרבי קם מכורסתו, מצמץ בעיניו כאילו רצה דבר מה להיזכר ואמר: "לייב, דע לך שהזיווג מן השמים ונגד רצונה של זוגתך הדבר יתקיים. אלא מה, עצתי שהיא לא תסרב, שמחמת עקשנותה וגאוותה לא יצא דבר טוב מזה (קיין גוטס וועט פון דעם נישט ארויסקומען)."

בלב נשבר עזב לייב את ביתו של הרבי. הוא שוב סיפר לאשתו את דברי הצדיק. אולם לשווא.

"היא לא רצתה לשמוע אותו ויהי מה." טענה, "היא לא תתחתן עם קבצנים כאלה."

כאמור, היה ר' לייב בעל טחנת קמח שעמדה על גדות הנחל, והפלג קיבל את מימיו מגבעה, המים שזרמו בשאון רב מהגבעה, סובבו במרוצתם את האופנים של טחנת המים שעמדה על שפת הנחל.

פעם בבוקר לא עבות אחד, אשתו של ר' לייב הלכה לטבול (כמו שהדין מחייב אחרי נידה) בנחל בקרבת טחנת המים, כמו שהיא תמיד היתה נוהגת בקיץ. לקחה עמה למים את שני ילדיה הצעירים. היא עמדה על גדות הנחל והסתכלה מסביב האם מישהו חס וחלילה לא מציץ, וכאשר ראתה שאין נפש חיה במחיצתה, התפשטה ושמה את בגדיה על שפת הנחל, נכנסה למים וטבלה. והנה פתאום בא זרם חזק ובין רגע משך אותה אלפי קילומטרים, ובסוף הגלים זרקו אותה על גדות נהר גדול ביער עד. עכשיו היא נותרה לגמרי ערומה, כי בגדיה נשארו שם על יד הנחל לא רחוק מטחנת המים של בעלה, ועתה היא לבדה ביער, ולא ידעה איפה היא נמצאת. ערומה, תועה ביער לא ידעה למצוא את הדרכים והשבילים שיכולים להביא אותה לביתה לבעלה ולבניה היקרים. מסביב רק יער עבה ושמים ממעל, יתושים, וזבובים טרדנים עקצו את בשרה והציקו לה מאד. על צעקותיה "הצילו!" ענה היער רק בהדים אולם שום איש לא בא להצילה כי שם לא נמצאה שום בריה (בן אדם) חיה. בלית ברירה היא לקחה עלים והסתירה את בושתה וניזונה בגרגרי בר ובפטריות שגדלו לרוב ביער.

שקט ביער בין השמשות. פה ושם נשמעת אוושה של האילנות, העצים נענעו זה לזה בראשיהם והתלחשו זה עם זה. היא ישבה בלי אומר ובלי דברים ובכתה במסתרים. השמש שקעה והשמים החשיכו ודממה גדולה וכבדה מלאה סודות ופחדים שררה ביער. בערב נעשה ביער קריר יותר ויותר, ושיניה נקשו מקור ומפחד. בלילה עלתה על אחד העצים לישון עליו. אחר כך הלילה התבהר, בתכלת השמים התנוצצו הכוכבים והלבנה הפיצה אורה. אך שנתה נדדה. היא שקעה במחשבותיה וחלמה איך יפה העולם הכל צומח, הכל פורח. בביתה יש לה הכל, שמלות חדשות, ופה היא אומללה בודדת וערומה. לאט לאט היא תגווע פה גלמודה ושום איש אפילו לא ידע איפה נעלם שלד עצמותיה (ווי איר געיין איז אהינגעקומען). את מחשבותיה הפסיקו קרקורי הצפרדעים שבאגמים. לרגעים נשמעו נהמות של דב ואחריהן יללת זאב, ואחריו נהק אוח בקול פחדים ארוך וממושך. פתאום נשמעה תכופות נהי (אנקת) הינשוף ובין רגע שבה הדממה להיות כבראשונה והיה הכל כשורה.

יגון מסביב ופחד, וכך היא בילתה בעבי היער ימים ולילות. ביום עופות דורסים חגו מעל ראשה. היא התאבנה מפחד, היתה לה הרגשה כמו לדג שהגלים זרקו אותו על החול.

באותו רגע שהגלים בנחל חטפו ומשכו את אשתו של ר' לייב הרחק הרחק מביתה, יצאה איזה דמות (א נישט גוטס רוח רעה, לילית) מהמים ניגשה אל הבגדים של האשה שהיו מונחים בערמה על שפת הנחל ולבשה אותם. הדמות היתה דומה לאשתו של לייב כמו שתי טיפות מים. היא לא דיברה אף מלה לילדים שהתרחצו בנחל וחיכו לאמא שלהם. הבנים טעו. הם חשבו שהכפילה היא אימם. הילדים התלבשו גם כן מהר ועקבו אחרי לילית.

הדמות עלתה לעליית הגג . כשבא ר' לייב לדירתו המפוארת, אשתו לא היתה בבית. הבנים סיפרו לו שהפעם אמא מוזרת מאד והתנהגותה לא כתמול שלשום. מאז שחזרה מהטבילה לא מדברת אליהם כלל ונמצאת כל הזמן בעליית הגג.

ר' לייב עלה בסולם אל עליית הגג לראות מה קרה, והלילית פתחה את לועה ונהמה נורא.

ומהפחד נפל ר' לייב מהסולם. גם הוא לא ידע שהכפילה לא אשתו. עתה לילית ירדה מעליית הגג ועקבה אחריו כמו צל ביום שמש שמלווה בן אדם, כך היא ליוותה אותו בכל מקום שהלך. כאשר קם בבקר והלך במחילת כבודכם (זבעט איבער אייער כבוד) לבית כיסא היא עקבה אחריו, להבדיל כשהלך להתפלל לבית הכנסת גם היא הלכה אחריו. הלך לטחנת מים והיא אחריו, וכאשר רצה לחטוף אותה כהרף עין קפצה ממנו תחום שבת, ובשום אופן לא היה יכול להיפטר ממנה. היא מררה את חייו ואין חוכמה ותבונה נגדה. באותו זמן ר' לייב ירד גם מנכסיו. הוא התבייש לנסוע לרבי ולספר לו את התלאות שמצאו אותו, בי הרגיש את עצמו אשם וחוטא בעיני הצדיק.

אשתו האמיתית של ר' לייב שנמצאה ביער עד, כבר איבדה את התקווה שתשוב לחיים הקודמים, והמסכנה התרגלה כבר לחיים כאלה. ופתאום היא שמעה איזה רשרוש ביער ונביחות כלבים ואחר כך איזה קולות של אנשים. ציידים באו ליער. לשמע הרעש היא עלתה על אחד מהעצים והסתתרה. הכלבים היו הראשונים שהרגישו בה והתחילו לנבוח עליה בלי הרף עד שבאו בריצה הציידים למקום ורוביהם דרוכים בידיהם. כשראו לפניהם אשה ערומה, שעלים הסתירו את בושתה, שאלו אותה מי היא? אשה? או לילית בדמות אדם?

היא סיפרה להם הכל, והציידים הורידו אותה מהעץ, לקחו אותה לביתם, האכילו והלבישו אותה, לקחו ממנה את כתובתה, ושלחו מכתב לראש הכפר להיוודע האם כנים דבריה.

היות שלר' לייב לא היה יותר כוח וסבלנות לסבול מלילית, הוא היה מוכרח בחרפה ובבושה לנסוע לרבי. בגרביים לבנות ובטלית ובקיטל בא ר' לייב לפייס את הרבי. הוא נפל לרגליו ובכה כמו ילד שאימו עזבה אותו.

"רבי קדוש," התחנן ר' לייב, "חטאתי ופשעתי לפניך. תסלח לי ואל תעזבני בעת צרה. אשתי לאה בת חנה חולה מסוכנת. התפלל לה' שירפא אותה."

"לייב, הרגע! דע לך שאשתך האמיתית לא חולה כלל, היא נמצאת הרחק ממך, אבל במקום מובטח. יבוא הזמן ותחזור בשלום אליך, והדמות שהיא מציקה לך זאת לא אשתך אלא לילית (א נישט גוטס). עליך למכור את כל רכושך בכפר הזה ולעבור עם משפחתך לגור לכפר אחר. ללילית יש רק שליטה עד איזה גבול. באותו רגע שתעזוב את הכפר, לילית תיעלם ממך, אולם זכור תזכור שאסור לך להסתכל אחורנית , אחרת אתה אבוד!"

ובסוף ציווה לו הצדיק שעליו להתחתן עם אהרן.

"כן, כן, כן, רבי הקדוש, אעשה הכל כדבריך. רק תחלץ אותי מהפורענויות."

ר' לייב עשה כל מה שהצדיק גזר עליו, עבר עם בני ביתו לכפר אחר והלילית נעלמה.

ובמשך הזמן הוא ירד מנכסיו ובאותה שעה המזל הסביר פנים לחברו אהרן. הוא התעשר. אשתו של ר' לייב שבה הביתה לבעלה ולבניה בריאה ושלמה. הפעם היא לא התנגדה להשתדך עם בתו של אהרן בטלן. תיכף אחרי שבת נחמו חגגו את החתונה.

הרב הזקן משפולי (דעם שפאלערם זיידע) השתתף בכבודו ובעצמו בחתונה וערך חופה וקידושין (האט מסדר קידושין געווען) לזוג הצעיר. אחרי החופה בירך הצדיק את הזוג הצעיר שישרור בביתם אחוה ורעות ושלום בית שה' ייתן להם בנא, חייא ומזונא.

ובסוף נזף בר' לייב וזוגתו, הטיח לפניהם דברי קטרוג.

"תראו," טען הרבי, "עתה חותנכם עשיר ומיוחס, ואף על פי כן לא התנגד להשתדך אתכם. בושו לכם! לו מתאים השידוך ולכם, בעלי גאווה, לא התאים בת זוג. תתפללו לה' שלא יעניש אתכם ובקשו ממנו סליחה."

אחרי שנה וחצי לנר הראשון של חנוכה נולד לזוג הצעיר בן זכר. הילד גדל עילוי וכשהגיע לגיל עשרים היה צדיק גדול נודע ביהודה ובישראל, ואל תימה כי השידוך היה מן השמיים...

ראו מקבילות במעשה פליאות נוראים ונפלאים, אליעזר שענקל, למברג תרמ"ג, וכן גם אצל ברדיצ'בסקי, ממקור ישראל, סיפור תרכה, אשת אח.

סיפור נפלא מאליהו הנביא

ברדיצ'בסקי: אשת אח

ר' לייב ור' אהרון, שני חסידי הרבי משפולי, היו חברים. ר' לייב היה עשיר והיו לו ארבעה בנים ואילו ר' אהרון היה עני והיו לו ארבע בנות. יום אחד שלח ר' אהרון פתק לרב כי אין לו פרנסה ואין ביכולתו לתת נדוניה לבנותיו, והרב נחמו. כאשר ר' לייב נכנס לרב, הורה לו הרב להשיא את בניו לבנותיו של ר' אהרון. ר' לייב התחמק וביקש להתייעץ עם אשתו, וזו התנגדה לשידוך בכל תוקף.ר' לייב השיב לרב בשלילה בשם שלום בית. אשתו של ר' לייב התרחצה כמנהגה בנחל ונסחפה בזרם הרחק מביתה. כשיצאה מן המים נכנסה ליער וישבה שם ימים רבים עירומה עד שמצאוה ציידים. את מקומה בביתה תפסה לילית מחופשת, שבילתה את ימיה בעלית הגג והטרידה את מנוחתם של אנשי הבית. בינתיים ירד ר' לייב מנכסיו, וגם נודע לו מה היה גורלה האמיתי של אשתו. הרבי יעץ לו לעזוב את הכפר כדי להיפטר מן הלילית. הוא עשה כן ואשתו חזרה אליו. לאור הדברים הסכים ר' לייב להשיא את בניו לבנותיו של ר' אהרון שבינתיים התעשר, ור' אהרון לא דחה אותו כפי שהוא עשה כשהיה במצבו. הרבי הוכיח את ר' לייב ולזוג החדש נולד בן עילוי.