פרנסים, גבאים, רבנים, דיינים, מגידים, שד"רים, שוחטים, חזנים, שמשים, מלמדים, סופרים, מחברים ומוכרי-ספרים

שניים באו לרב לדין. עד שהתובע עמד וטען מצא הנתבע ‏שעת-כושר ללחוש להרב, שמחר יביא לו זוג אווזים מפוטמים...

שמע הרב את הטענות ואמר לבעלי-הדין:

- הלכה חמורה היא זו וטעונה עיון, שובו ובואו מחר.

למחר, כשחזרו ובאו בעלי-הדין, מצא התובע שעת-כושר ללחוש להרב, שמחר יביא לו זוג תרנגולי-הודו לפסח... דחה הרב שוב את פסק-הדין ואמר לבעלי-הדין:

- הלכה חמורה זו עדיין לא נתחוורה לי. בואו מחר.

הבין הנתבע, למה מענה הרב את הדין, ואמר לו:

- רבי, כל ימי, כשהייתי מגיע למה שנאמר במכת-בכורות: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", [16] הייתי תמה: כלבי-מצרים, שוודאי חריפים ומלומדים היו, למה שתקו דווקא בשעה שצרה גדולה כזו באה על בעליהם? עכשיו נתיישב לי הדבר. קימא לן: "כלבים בוכים – מלאך-‏המוות בא לעיר, כלבים שוחקים - אליהו הנביא בא לעיר. [17] מכאן, שאותו לילה של מכת-בכורות לא יכלו הכלבים לא לבכות ולא לשחוק: לבכות לא יכלו, לפי שאליהו בא לבשר גאולתם של ישראל, [18] ולשחוק לא יכלו, משום שמלאך-המוות בא להכות את הבכורות, מה עשו? – בעל-כרחם סתמו את פיהם ושתקו לגמרי...

[16] שמות יא, ז.

‏[17] בבא קמא סב, ב.

[18] ואין להקשות על הבדיחה, כיצד הולידה את אליהו קודם זמנו? ודאי סבורה לה כרבי שמעון בן-לקיש, ש"פינחס זה אליהו" (ילקוט ראש פרשת פינחס).