בין אדם למקום

שמריל חלה ונסתכן. הזמין לביתו מניין יהודים, התוודה לפניהם ואמר:

מורי ורבותי, כמה עבירות חמורות יש בידי. ערב-שבת הייתי נוטל את הציפורניים כסידרן ולא בסירוגין; בליל-שבת כשהייתי מקדש על הפת ובוצע, לא הייתי מכוון לבצוע דווקא במקום החריץ; ביום-טוב הייתי עומד כנגד הכּוהנים בדוכנם ומסתכל באצבעותיהם; וכל ימות-השנה לא הייתי זורק קומץ-עפר אחרי גלח שעבר עלי. מצוה אחת יש בידי, ואף-על-פי שיחידה היא, מובטחני, שתכריע את כל העבירות כּולן. פעם אחת הלכתי בדרך והגעתי לפונדק של ישראל. נכנסתי ללון ומצאתי את המשרתת מתענה תחת ידי גבירתה, אוכלת פת-קיבּר ושותה מי-באר, לבושה קרעים ורועדת מקור. נסתכלתי בפניה – ומיד נתמלאתי רחמים רבים עליה... עכשיו מינקת היא בכרך הגדול, בביתו של עשיר מופלג, אוכלת מן המובחר ושותה מן המשובח, וחם לה וטוב לה. ואלהים עדי, ואף היא גופה תעיד עלי, שמרחמי הרבים באה לה כל הטובה הזאת...