גנבים וגזלנים

תפסוּ ליהודי, שגנב בבית-יראה שלהם אבנים טובות מעל האיקונין של מרים. מסרוּהוּ לדין, וטען הגנב:

לא גנב אנוכי ולא בן-גנב אנוכי. לא גנבתי, אלא מתנה ניתּנה לי. ומעשה שהיה כך היה: חלו אשתי וילדי, ולא היתה פרוטה בידי לרפאותם. הלכתי לבית-הכנסת שלנו, פתחתי את ארון-הקודש ובכיתי והתחננתי אל אלהינו, כי יחלצני מעוניי. ולחינם בכיתי והתחננתי, – לא נעניתי. באוּ מים עד נפש והלכתי לבית-הכנסת שלכם, התנפלתי לפני האם הקדושה והתחננתי אליה, כי תחוס עלי ועל אשתי וילדי ותחלצני מעוניי, – ומיד נעניתי: הרימה ידה הימנית, רמזה לי כלפי אבניהּ הטובות ואמרה: "קח ולך" – ונשמעתי לה.

שמע השופט ולא ידע לדון דינוֹ של היהודי: לחייב אותו –הרי זו כפירה במעשה-ניסים, לזכּוֹת אותו – יימּצא חוטא נשכר. נמלך ושאל את רומי. לא היו ימים מרובים ובאה תשובה משם:

"חזרנו על ספרי-הזכרונות של הכנסיה הקדושה ומצאנו שכבר אירע נס כזה לפני חמש מאות שנה".

מיד שיחרר השופט את היהודי ואמר לו:

הישמר לך, פן יארע לך שוב נס זה, שאין הוא מתארע אלא אחת לחמש מאות שנה...