מעשה בעשיר אחד, שהיו לו עשרה בנים, ויישבע שיתן ביום פטירתו מאה מאה דינרין לבניו. לימים יצא קצת הממון מידו ולא נשאר לו כי אם תשע מאות וחמישים דינרין. ויתן התשע מאות לתשעה בנים. ויאמר לו הקטן: "מה אעשה, אבי? איך תניחני בלא פרוטה?"

ויאמר לו: "אני נשבעתי לתת לכל אחד ואחד מאה מאה ולא יכולתי לעבור על שבועתי, ונשארו לי חמישים, ואקח מהם שלושים לתכריכין בשעת פטירתי ואתן לך עשרים הנשארים. כי לא חשבתי שיצא הממון מידי. ויש לי עשרה חברים, אתנם לך והם טובים לך מאלף דינרין."

ויצו את חבריו עליו. וימת האיש וייקבר.

וילכו תשעת בניו לסחורה איש לדרכו, ויישאר הקטן דואג ונדהם, לא ידע מה יעשה. והוציא תשעה-עשר דינרין, ולא נשאר לו כי אם דינר אחד. ויאמר: "מה יועילו לי האוהבים, שהניח לי אבי, ואמר לי, שהם טובים לי מאלף דינרין?"

ויקח עצה ויקראם אל ביתו ויוצא עליהם הדינר לסעודה. ויאכלו וישתו עמו ויאמרו איש אל רעהו: "הנה זה שמחזיק אהבת אביו עמנו מבין כל אחיו; אנו צריכים להחזיק באהבה ולא לרפותו ולגמלו חסד על כל מעשיו."

ויתנו לו כל אחד מהם פרה מעוברת וממון. ותלדנה הפרות, וימכור אותן ויאסוף ממונו וישתדל בסחורה ויברכהו יי ויעשר יותר מאביו. ויאמר: "אמת אמר אבי, כי האוהבים טובים לאדם מכל ממון שבעולם."

על כן חייב אדם להרבות אוהבים ולכבדם ולשמרם. לכן אמר בן סירא: 'רבים יהיו דורשי שלומך, גלה סודך לאחד מאלף.'

(ו, ז). ליקוטי מעשים ; חיבור יפה, 28-27; בית-המדרש ה, 142-141; אוצר מדרשים, ב, 325; ס' המעשיות (בגדד), סי' קז, 75; ילקוט סיפורים, ב, 10. גסטר, סי' תטז. ש"א, 188 (9). הלר, 327 (14). ב"י ב, 264-262, 357, 368. (= סי' 169).