מעשה בחסיד אחד, שהיה בימי החמה שוכב לארץ בין הפרעושים, ובימות החורף היה משים רגליו בכלי מים עד שהיו רגליו דבוקות בקרח.

אמר לו חברו: "למה אתה עושה כך? ולמה אתה מסתכן בנפשך?"

אמר לו: "לא חטאתי עוון כל כך, ואי אפשר שלא חטאתי בעוונות קלים, ובשביל זה לא הייתי צריך לעשות לי ייסורין; אלא משיח סובל עוונות, וגם הצדיקים הגמורים סובלים ייסורין. איני חפץ שיסבול אדם עוונותי אלא אני."

ומת האיש, והיה תלמידו חושב בלבו: כיון שעשה לעצמו ייסורין, יכול להיות שמתוך ייסורין מת. כי התלמיד היה רואה הייסורין – פעמים היה משליך אש על בשרו – והיה מוטל למטה, והיה אומר לו התלמיד: "הרי אתה מתבטל מדברי תורה, וזה עוון!"

לאחר מות החסיד היה התלמיד מצטער, שמא ייחשב לו לעוון באותו עולם. הלך ונשתטח על קבר אותו חסיד וביקש ממנו להודיעו בחלום על דבר הייסורין, אם נענש או מקבל שכר. ובא אליו החסיד בחלום, אמר לו: "בוא עמי ואראך!"

והביאו בגן עדן.

אמר לו התלמיד: "איה מקומי?"

אמר לו: "באותו מקום – ואם תעשה יותר זכויות, תהיה למעלה."

אמר התלמיד: "‏איה מקומך?"

אמר לו: "באותו מקום גבוה."

אמר לו התלמיד: "‏תראני מקומך."

אמר לו: "עדיין לא תוכל לראותו, לא עשית זכויות הרבה שתוכל לראות מקומי."

והיה התלמיד כך שמח על אורה גדולה שהיתה שם ולא זכה לראות מקום רבו. וידע התלמיד, שלא היה נענש.

(ה, קצד-קצה). ס' חסידים, הו"ל ויסטינצקי, סי' תתתשנו, 381.