מעשה היה בזקן, שהיה רגיל להתפלל ביום הכיפורים, והיה אומר לזקני העיר: "דעו לכם, מה שאני מתפלל, כי יודע אני, שאין מכוון כמותי, ואני יודע, שהקדוש ברוך היא חפץ בתפילתי!"

והכל הכירו בו שאינו מתגאה.

פעם אחת לא היה הזקן בעיר, כי הלך בסחורה והתפלל אחר ביום הכיפורים. והזקן דאג כל אותה השנה. ובאותה שנה מת לו בן גדול. כי כל מצוה, שאדם רגיל לעשותה ועוזבה, מקפידין עליו.

(ה, קפט). ס' חסידים, דפוס פפד"ם, סי' תשנב, 109; הו"ל ויסטינצקי, סי' שצז, 120.