מעשה באיש אחד, שהיה תלמיד חכם ולא היה צריך לבריות, והיה הולך ואומר: "תנו לי, כי אני צריך!"

ולא היה נהנה שווה פרוטה ממה שהיו נותנים לו, כי היה נותן לעניים צדיקים. וכשהיו אותם עניים הולכים ומבקשים לא היו נותנים ולא היו חוששים. וכשהיה אותו תלמיד חכם אומר: "הרי עניי, תנו לי, שאתן להם" – לא היו נותנים. ואף על פי שלא היה אומר: "תנו לי, כי אני צריך." – היו נותנים לו והיה נותן לעניים. כי אמר: "מוטב שאני מבייש עצמי ואומר, שאני חסר – כדי שאחַיה את העניים."

(ה, קפו-קפז). ס' חסידים, דפוס פפר"ם, סי' שיח, 54-53.