אחד היה רופא, והיתה לשונאו בת. ואותו שונא היה חייב לו ממון הרבה. וכשהיה קורא אותו לבית דין, היה אומר: "הישבע וטול! או אני אישבע ולא אתן!"

ולא רצה הרופא לישבע.

פעם אחת חלתה בתו של שונאו. וביקשו מאת הרופא לעשות רפואה לאותה הבת.

אמר הרופא לחכם: "אני יודע, אם אני אומר: לא איזקק לכם, עד שתתנו לי, מה שאתם חייבים לי – עתה יתנו לי הכל."

אמר לו החכם: "אם כן, מה זכות תהיה לך? הרי כאילו שכר קיבלת! ושמא לא יתנו לך, וכתיב: 'לא תעמוד על דם רעך' [ויקרא יט, טז]. ואתה יכול להצילה ממוות; ואם לא תרפא, כאילו הרגת אותה."

אמר הרופא: "ידעתי, שאם היא תמות, יעלילו עלי שהרגתי אותה בכשפים או פשעתי בה."

אמר החכם: "תגיד לי הרפואה, ואני אעשה, או לאחד מקרוביה אמור לעשות; אם הרפואה תועיל, אז אומר, שאתה עשית והקדוש ברוך הוא שלח לה רפואה על ידך; ואם לאו אחריש."

(ה, קפה). ס' חסידים, הו"ל ויסטינצקי, סי' קעח, 71.