רבי אחד ‏[ר' מאיר מפרמישלן] ישב ביום השבת במסיבת תלמידיו ויקרא בכל פעם: "‏מי ייתן ויצא השבת! מי ייתן ויצא השבת!"

ויהי במוצאי השבת ציווה לרתום את המרכבה ויעלה עליה הוא ואחדים מתלמידיו.

הסוסים אך נשאו רגליהם ותיפול תרדמה על התלמידים ויישנו. ובהקיצם משנתם והנה הם ברוחק חמישים פרסאות מעירם ועומדים לפני באר אחת. וירד הרב מעל המרכבה וייקח דלי בידו ויגש אל הבאר לשאוב מים. ובהרימו את הדלי מן הבאר והנה ילד בתוכו. ויחמם הרב את הילד ויחיה.

ויקרא: "ראוי היה למאיר לחלל את השבת לקיים נפש!"

הערות:

לעניין "ראוי היה למאיר לחלל את השבת לקיים נפש" – יש כאן הד לסיפור בגמרא על הלל הזקן:

תנו רבנן: עני ועשיר רשע באין לדין, לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת. [תלמוד בבלי מסכת יומא דף לה עמוד ב].

(ד, ריג-ריד). מעשה הקדושים, 30-29. – צפונות, שיט ("מעשיות חסידים", ו).