היו שני חברים צעירים לימים, שהיו אוהבים זה לזה והיו נוסעים בכל פעם יחד לרב צדיק אחד, הרב רבי דוד פורקיס מתלמידי הרב רבי ישראל. והנה חלה אחד מהם מאד ובא חברו לבקרו. וביקש החולה ממנו, שיזכיר אותו לפני רבם, שיעשה עמו טובה בעולם העליון.

אמר לו חברו: "אזכיר אותך לפניו ואעשה כדבריך, רק תקע לי כפך שתבוא אלי אחרי פטירתך ותודיעני את הטובה שיעשה עמך מורנו."

תקע לו כפו ונפטר.

אמנם אחרי פטירתו היו לחברו מניעות רבות ולא יכול לנסוע להרב כמקודם. ועבר זמן רב ולא נסע לרבם. והנה אירע, שהרב עבר דרך עירו ובא החבר לפניו ולא היה יכול לדבר עמו על אודות חברו המת. רק אחרי שיצא רבו מעירו והלך ללוות אותו, אז הזכיר את הנפטר לפניו.

מיד ירד הרב מעל העגלה וישב על כסא – דרכו היה להוליך עמו כסא במסעותיו – והרים את המקל שלו למעלה והטה אותו כמה פעמים. אחר כך עלה על העגלה ונפרד ממלוויו.

לאחר זמן לא רב בא הנפטר לחברו בחלום וסיפר לו, כי אחר פטירתו הניחו אותו לילך בכל העולם ולא היתה לו מנוחה והיה מר לו מאוד. כשחלף זמן רב ראה רבו הולך ורץ אליו והתחיל לבכות לפניו, באשר הוא נודד זמן רב ואין לו מנוחה.

אמר לו הרב: "לך עמי."

והלך עמו – הרב היה הולך לפניו והוא אחריו. אחר זה ראה, אשר כת מחבלים הולכים לנגדו, והתחיל לצעוק ממוראו ופחדו.

אמר לו הרב: "אל תירא, הלא אנוכי הולך עמך."

וירא עוד כמה כיתות מחבלים והיה לו פחד גדול מפניהם; ובכל פעם אמר לו הרב: "אל תירא." והרים בכל פעם המקל והלכו לדרכם. אחר זה ראה אדם אחד הולך לקראתו וארכו מן הארץ עד לשמים והתחיל לצעוק מאד מהפחד הגדול. והאדם הארוך נושא משא על כתפו.

ויאמר הרב אליו: "אל תירא!" והרים המקל עליו ולא זז ממנו, עד שהפך במקלו את משאו והשליך את כל הנחשים והעקרבים שהיו במשא.

אחר זה, אמר המת, "הלך עמי רבנו הלאה והנה כותל של ברזל לפנינו עומד מקצה העולם וער קצהו, ובבואנו אל הכותל התחיל רבנו לחטט בו במקלו ויפתח דלת אחת ואמר לו: 'לך שמה ובוא פנימה, כי אין לי עוד רשות לבוא שמה.' ובאתי לשם, לפנים מן הכותל, ומצאתי מנוחה. ומאז טוב לי מאד."

(ד, קצט-ר). מעשה צדיקים, 13-12.