היה בפולין חסיד אחד גדול [ר' משה ליב מססוב] וכבר בימי נעוריו היה ירא וחרד על דבר יי ושוקד על התורה בכל יום עד כמה שעות בלילה. ואחר כך קם וילך אל בית-ועד הבחורים הפריצים במקום אשר ירקדו ויאכלו וישתו וישחקו ויתעיבו. וילבש גם הוא בגדים אחרים כאחד מהם ויבוא בתוכם וירקוד וישר בקולו הערב והמתין עד עלות השחר, וישב לביתו וילבש בגדיו הראשונים ויקם להתפלל, וכן עשה כמה פעמים ועל ידי זה הצילם והרחיקם ממעשה זימה וערוה.

ולאחר שנים אחדות נעשה אילן גדול וייאספו אליו אנשים למאות בשבת ובמועד. ויבוא שמה גם אחד מהבחורים הפריצים, אשר רקדו אתו ביחד בימי נעוריו, וירא את הרב ואת פניו וישמע את קולו ויכירו, וידמה בלבו: "איך גברה המרמה, כי יודע זה לרמות את העולם, כי זכור אני, כי שיחק ורקד עמי ביחד והיה איש כמוני."

ואחר כן, כששמע את דברי חכמתו ותורתו ושפתיו נופת תטופנה, אז אמר: "בלי-ספק גם אז היתה כונתו להצילנו מחטאים." ויקם וישתחו לאפיו ויאמר: "יחי אדוני! הא לך אלף תודות, על אשר הצלתני אז מאלף חטאים!"

(ד, קצט). מנורה הטהורה, 25. ב"י ו, 285-284, 318. (= סי' 302).